מבוא
במרבית ספרי הלימוד וברוב הקורסים הנלמדים באוניברסיטה בנושא בנקאות מתואר מודל המסביר את מקומם של הבנקים המסחריים וכיצד נוצר כסף במשק. התהליך מתחיל בכך שלקוח מפקיד מזומן בבנק, נניח 1,000 ש"ח. הבנק חייב להחזיק חלק מהמזומן בבנק ישראל (חובת נזילות, רזרבה), נניח 10%. לכן, הבנק מפקיד 100 ש"ח מהפיקדון ההתחלתי בבנק ישראל ומלווה את היתר, 900 ש"ח. אלה שקיבלו את ההלוואות מפקידים חזרה את הכסף בבנק ויוצרים פיקדונות נוספים בסכום של 900 ש"ח. הבנק מפקיד כעת 10% בבנק ישראל, 90 ש"ח, ואת היתר, 810 ש"ח, הוא שוב מלווה לציבור. הציבור שוב מפקיד בבנק את הכסף מההלוואות ויוצר עוד 810 ש"ח פיקדונות. אם התהליך ימשיך עד בלי די, המצב בסופו של תהליך יהיה כזה: ייווצרו 10,000 ש"ח פיקדונות בבנק המסחרי, בבנק ישראל יופקדו 1,000 ש"ח, ויתרת ההלוואות בבנק המסחרי תהיה 9,000 ש"ח. את המודל הזה לימדו וממשיכים ללמד בכל העולם בקורסים שונים בכלכלה במשך שנים ארוכות בחלק מהארצות, בעיקר, ארצות הברית (וגם ישראל).
הבעיה היא שהמודל הזה אינו מתאים ואינו נכון לתיאור תפקידיו של הבנק המסחרי ושל הבנק המרכזי. המאפיין העיקרי של המודל הזה הוא שהבנק הוא מתווך בין בעלי הפיקדונות לבין ציבור הלווים. הבנק מוזיל את הקשר בין הלווה למלווה ומגשר על חוסר הסימטריה שבאינפורמציה. כמוכן, הכסף שנוצר מופקד אמנם בבנק אבל לא הוא יצר אותו.
כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הבחינו כלכלנים ובראשם Schumpeter שהבנק המסחרי אינו רק מתווך אלא שהוא גם מייצר אמצעים לייצור. אבל לא המשיכו לפתח את המודל. בשנות ה-70 של המאה העשרים החלו לפתח באירופה, בתחילה בצרפת ובלגיה ואחר כך ביתר ארצות אירופה ובקנדה, מודל אחר שמתאר נכון יותר את תפקידו של הבנק המסחרי בכלכלה המודרנית.
בשנת 2000 פרסם כלכלן איטלקי שעבד בבנק העולמי מאמר שבו נתן תיאור ממצה של המודל שפותח באירופה שמערער על המודל הישן. במרכזו של המודל החדש עומד הבנק המסחרי כיצרן של כסף והוא לא במעמד של מתווך אלא הוא חלק מתהליך הייצור במשק.
בשנת 2014 פרסמו שלושה חוקרים ממחלקת הניתוח הפיננסי בבנק המרכזי של אנגליה Bank of England. עבודה שאף היא סתרה את המודל הישן ותיארה את המודל האירופאי המודרני הנכון. בעקבות העבודה הזו פורסמו עבודות רבות בנושא וכולן סתרו את המודל הישן והסבירו את המודל המודרני. הדיון בנושא לא נשאר במישור האקדמי אלא עבר גם למישור המעשי, לרגולטור. באפריל שנה זו, 2017, הרצה המשנה לנגיד הבנק המרכזי הנורבגי בפני האקדמיה למדעים של נורבגיה. בהרצאה זו הוא תאר בקצרה את המודל שבמרכזו הבנק המסחרי ותיפקודו בכלכלה המודרנית. המודל המודרני תופס לאט ובהדרגה את מקומו המתאים בספרות המדעית הכלכלית. וראוי שיחליף את המודל הישן שכבר אינו מתאר את המציאות הנוכחית בכלכלה המודרנית.
במאמר שלהלן, ננסה לסקור את המודל האירופאי המודרני ונצביע על ההבדלים בינו לבין המודל הישן. הפרק הראשון מסביר ומגדיר מה זה כסף בכלכלה המודרנית. בפרק השני נתאר כיצד יוצר הבנק המסחרי את הכסף במשק. בפרק השלישי נתאר בקצרה את "מודל המחזוריות" הקושר בין הבנק לבין הסקטורים היצרני, המסחרי ושוק ההון.
מה זה כסף
אם שואלים מישהו: "מה זה כסף"? במרבית המקרים תהיה התשובה: המזומנים – השטרות והמטבעות. אבל תשובה זו נכונה רק בחלקה. הכסף לבש צורות שונות לאורך ההיסטוריה והוא היה שונה במקומות שונים בעולם.
הכסף הופיע במקביל להתפתחות המסחר בין בני האדם לפני עשרות אלפי שנים. סחר חליפין היה מתאים לחברות קטנות וסגורות. אולם כאשר המסחר התפתח והתרחב וסחורות רבות ומגוונות החליפו ידיים, היה צורך במשהו "אשר בני האדם מסכימים להשתמש בו כדי לייצג בצורה שיטתית את ערכם של דברים אחרים לצורך ביצוע עסקאות ותשלומים. הכסף מאפשר להשוות במדויק את ערכם של דברים שונים (סחורות ושירותים), מאפשר להמיר דבר אחד במשנהו בצורה קלה ומאפשר לאגור עושר בנוחות"…(מתוך: "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי, עמ' 180-181).
ואכן, לאורך ההיסטוריה השתמשו בני האדם בסוגים רבים של כסף. כמו למשל, קונכיות פי הכושי, עורות, בקר, מלח, תבואה וכו'. וכמובן מטבעות מתכת מנחושת, כסף, זהב ומתכות אחרות שעליהן הוטבע דמותו של השליט או סמל אחר. במהלך השנים הופיעו שטרות כסף, קבצי מחשב ועוד. אולם למרות הדוגמאות לסחורות ששימשו ככסף, כסף הוא הדבר הרוחני ביותר בעולם. הכסף למעשה זה משהו שנמצא רק בדמיונם של אנשים. אפשר לכן להגדיר כסף באופן הבסיסי ביותר כמשהו שכולם תמיד רוצים. אנשים רוצים כסף מפני שהם יודעים שגם יתר האנשים רוצים כסף ולכן תמיד אפשר להמיר אותו לכל דבר שמעוניינים בו.
מדוע כל התהליך הזה עובד? מדוע בני אדם מוכנים לתת או לקבל סחורה יקרה ומוחשית במשהו רוחני שנוצר בדמיונם של אנשים? התשובה היא שלאנשים יש אמון ביציר הדמיון הזה. אדם הנותן סחורה תמורת כסף יודע שבעתיד יוכל תמיד להמיר את הכסף בסחורה. האמון הוא למעשה "חומר הגלם" שממנו עשוי הכסף. הוא התנאי הבסיסי שבזכותו מתקיים מסחר בין בני האדם. "כסף הנו מערכת של אמון הדדי. ולא סתם מערכת של אמון הדדי, אלא מערכת האמון ההדדי האוניברסלית ביותר והיעילה ביותר שנוצרה אי פעם" (שם עמ' 183). האמון שבו מדובר לא נוצר ביום אחד אלא התפתח לאורך זמן רב במקומות שונים ובחברות שונות. אולם העובדה היא שזה הצליח ברחבי העולם מכיון שהכסף הוא פסגת הסובלנות האנושית. הוא סובלני יותר משפות הדיבור, מחוקי המדינה, מאמונות דתיות, ומנהגים חברתיים. הכסף אינו מפלה בין בני האדם, לא על רקע תרבותי, דתי או מגדר, ולמעשה הוא מגשר בי ן כל חלקי החברה האנושית.
בעבר הרחוק כדי לבסס את האמון בכסף היה צורך להגדיר כסף כמוצר מוחשי מסוים שאפשר למדוד את ערכו. הכסף הראשון הידוע לנו הוא "כסף השעורה השומרי" שהתפתח לפני כ 5,000 שנה. הכסף הזה היה למעשה מידת נפח שנקראה "סילה" (Sila) שהייתה קערית בנפח של ליטר לערך. כ-500 שנה מאוחר יותר התפתח במסופוטמיה "שקל הכסף" (Shiqlu Kaspam) שהיה מידת משקל של המתכת "כסף" (מכאן הבלבול בעברית בין "כסף" כאמצעי תשלום לבין המתכת "כסף"). החל ב-640 לפנה"ס הופיעו לראשונה מטבעות מתכת המוכרות לנו היום. הן הוטבעו ע"י מלך לידיה (חלק מתורכיה של היום). הן היו עשויות מכסף, זהב או נחושת, ועליהן הוטבע חותם המלך שקבע את ערכו של המטבע והראה מי שולט וקובע. ערכן של המטבעות היה זהה לשווי המתכת שמהן היו עשויות. הרומאים הפיצו את המטבעות ברחבי האימפריה והשימוש בהן הגיע גם למזרח הרחוק.
שטרי הכסף (Banknotes) הראשונים הופיעו בשבדיה ב-1656, כ-165 שנה אחרי המצאת הדפוס. השטרות הראשונים הונפקו באישורו של גוסטב מלך שבדיה ע"י בנק שבדי פרטי (Stockholm Banco) בניהולו של בנקאי הולנדי בשם Johan Paimstruch. ערכן של השטרות הללו היה תלוי בשווי מטבעות הכסף והנחושת שהיו במרתפי הבנק. שנתיים אחר כך פרצה מלחמה בין שבדיה לבין נורבגיה ודנמרק שבה ניצחו השבדים. הבנק השבדי מימן חלק גדול מהמלחמה ובעקבותיה הוא פשט רגל ומנהלה נאסר. האירועים הללו חיזקו את הדעה שאת שטרות הכסף צריכים להנפיק רק בנקים מרכזיים בפיקוח ממשלתי. ואכן ב-1668 הפך הבנק של שטוקהולם לבנק המרכזי הראשון בעולם. הבנק השני היה הבנק המרכזי באנגליה שנוסד ב-1694. אחריהם הוקמו בנקים מרכזיים בצרפת (1800), בהולנד (1814) ובבלגיה (1835). עד סוף המאה ה-19 הוקמו בנקים מרכזיים בכל ארצות אירופה החשובות. בארה"ב הוקם הבנק המרכזי רק ב-1914. בישראל, עם קום המדינה, קיבל בנק אנגלו-פלשתינה, שלימים הפך לבנק לאומי, את הסמכות להנפיק שטרות ומטבעות. עם הקמתו של בנק ישראל ב-1954, עברה סמכות זו לבנק המרכזי.
בתחילה, היו כל השטרות מגובים במתכות שונות, בעיקר זהב וכסף. אבל ב-1933 ברוב המדינות נותק הקשר בין שטרי הכסף שבמחזור לבין כמות המתכת המצויה במרתפי הבנק המרכזי. רק ארה"ב ואנגליה המשיכו לגבות את השטרות בזהב (אונקיה אחת הייתה שווה בערך 35 דולר). בשנת 1971 הסתיים רשמית משטר "סטנדרד הזהב", ומאז כל הכסף המונפק ע"י הבנקים המרכזיים בעולם נקרא: "כסף פיאט" Fiat money. המילה "Fiat" באה מלטינית ופירושה בערך "כך יהיה". כלומר, ערכו של המזומן – השטרות והמטבעות – שמנפיק הבנק המרכזי שווה למה שרשום על המטבע או על השטר (השווי הפנימי האמיתי של השטרות והמטבעות הוא אפסי). הראשונים שהשתמשו בכסף כזה היו הסינים במאה ה-10 לספירה.
אמון הציבור בכסף הוא כה חשוב שהוא, למעשה, נותן תוקף לכסף עצמו. כך למשל, אזרח ישראלי שירצה לקנות משהו בצרפת או באיטליה או בהולנד, לדוגמא, וינסה לשלם בשטרות כסף ישראליים, קרוב לוודאי שלא יצליח. זאת מאחר שהציבור הצרפתי, האיטלקי וההולנדי אינם מכירים את המזומן הישראלי, אינם יודעים מי עומד מאחוריו ולא יודעים את ערכו. כך זה כמעט בכל מדינה. הציבור ברובו מכיר רק את המטבעות והשטרות שהנפיק הבנק המרכזי של אותה מדינה. יוצאים מהכלל הם שדות תעופה ומעברי גבול אחרים. שם לעיתים אפשר לשלם בכסף של מדינות שונות.
אולם, המאפיין את הכלכלות המודרניות, הוא השימוש שהולך ומצטמצם בשימוש בכסף מזומן לביצוע עסקות תשלומים. בכלכלה מודרנית, מרבית התשלומים, מבחינת הסכומים, מתבצעים באמצעות פיקדונות בנקים מסוג "עובר ושב" (עו"ש או חש"ק). הפיקדונות בבנקים מתחלקים, בגדול, לשני סוגים: האחד הוא פיקדונות לזמן קצוב (פק"ם, פז"ק או פק"ץ) שמטרתם הוא "לאגור ערך" למפקידים, כלומר להשיא להם תשואה – לשלם ריבית. המאפיין את הפיקדונות הללו הוא שהלקוח המפקיד "סוגר" את החשבון לתקופה ידועה מראש ומוסכמת על הצדדים. המפקיד אינו יכול למשוך את כספו לפני מועד הפדיון. בתמורה, הבנק יחזיר את הכסף למפקיד בתוספת של ריבית. תקופת הפיקדון יכולה להיות כמה ימים (פק"ם), כמה שבועות או חודשים (פק"ץ) או מספר שנים (תכנית חסכון).
הסוג השני של הפיקדונות הוא, כאמור, פיקדונות "עובר ושב" (עו"ש או חש"ק). המייחד את הפיקדונות הללו הוא שהלקוח, למעשה, שולט ומנהל את החשבון ולא הבנק. הלקוחות יכולים בכל עת, מבלי לבקש רשות או אישור מהבנק, למשוך כסף מהחשבון, להפקיד כסף חדש בחשבון, להעביר כסף לחשבון אחר או לקבל העברה מחשבון אחר. האמצעים הטכניים לביצוע כל התשלומים הללו הם רבים ומגוונים. החל מכתיבת צ'ק, דרך כרטיסי פלסטיק, הוראות טלפוניות, פקס וכלה בטכנולוגיה דיגיטלית מתקדמת כמו אינטרנט וטלפונים חכמים. התכונות הללו מקנות לפיקדונות העו"ש את היכולת לשמש כאמצעי תשלום פשוט ויעיל. ואכן, הכלכלות המודרניות עוברות יותר ויותר משימוש במזומנים כאמצעי תשלום, לעבר פקדונות העו"ש. לדוגמא: תלושי השכר בישראל הם העברה מחשבון העו"ש של המעביד לחשבון העו"ש של העובד.
השימוש הנרחב בכרטיסי הפלסטיק גם הוא העברות מחשבון עו"ש אחד לחשבון עו"ש אחר. הראשונים שהמציאו את הפיקדון הזה היו המצרים בימי הפרעונים (שושלת תלמי) אלא ששם הפיקדונות היו של גרעיני תבואה. אולם, הרעיון של סוג כזה של פיקדון לא תפס ונשכח עם הזמן. רק במאה מאתיים השנים האחרונות, כאשר השימוש במזומן הפך להיות במקרים רבים כבד ומסורבל (צריך לסחוב כמות גדולה של מטבעות ושטרות), לא יעיל ומסוכן, החלו בני האדם להשתמש בפיקדונות עו"ש כאמצעי תשלום. השימוש במזומן הצטמצם ולעומתו התרחב השימוש בפיקדונות עו"ש. המהפכה הטכנולוגית שהחלה במחצית המאה העשרים נתנה דחיפה גדולה מאד לשימוש בפיקדונות עו"ש כאמצעי תשלום. יחד עם זאת, הנתונים האחרונים של הבנק המרכזי האירופי מראים שבאירופה, בממוצע, כמחצית מהתשלומים בנקודות מכירה (מבחינת הסכום) מתבצעים במזומן. בפינלנד כ-40% מהעסקאות נעשות במזומן בעוד שבמלטה 92% מהעסקאות מבוצעות במזומן. הדיבורים לאחרונה על כך שאירופה צועדת לקראת כלכלה ללא מזומנים כלל, היו ככל הנראה קצת מוקדמים. הנתונים לארה"ב ולישראל מראים שהשימוש במזומנים הוא כשליש.
אפשר, אם כן, להגדיר "אמצעי תשלום" כסכום המזומנים שבידי הציבור ועוד ערך חשבונות העו"ש של הציבור בבנקים המסחריים. הכלכלנים נוהגים לסמן את הסכום הזה כ-1M. הדגש הוא על הציבור מכיון שמזומן שבידי הבנקים, או זה המופקד בבנק ישראל אינו נחשב כאמצעי תשלום. כמו כן, מזומן של ארץ אחרת, "מטבע זר", אינו נכלל בסך המזומנים של אותה מדינה. כלומר, מטבע זר הנמצא בידי הציבור, או בידי הבנקים או בבנק ישראל, אינו נחשב בסך המזומן בישראל. הכסף המזומן ובמקרים רבים גם חשבונות העו"ש אינם נושאים ריבית כלשהי. לכן הם אינם ממלאים אחר תפקיד חשוב של הכסף והוא: "אגירת ערך". לכך קיימים הפיקדונות לזמן קצוב בבנקים ואצל משקיעים מוסדיים אחרים. אבל ניתן בכל רגע להמיר את המזומן ואת פיקדונות העו"ש לפיקדונות נושאי ריבית ובכך להפכם לאוגרי ערך. כמו כן, יש לשים לב שפיקדונות עו"ש יש רק בבנקים מסחריים. למשקיעים מוסדיים כמו למשל: חברות ביטוח, קופות גמל וקרנות השתלמות אין פיקדונות עו"ש אלא רק פיקדונות לזמן קצוב הנושאים ריבית – תשואה.
מי מייצר כסף וכיצד
הכסף, כאמור, מורכב משני חלקים: מזומן ופיקדונות עו"ש. את המזומנים מנפיק הבנק המרכזי ורק הוא. יש הקוראים להנפקה זו "הדפסה" מכיון שהשטרות הן ניר מודפס שאין לו כמעט ערך פנימי, כלומר, הניר עצמו לא שווה כמעט כלום, אבל כאמצעי תשלום הוא שווה לערך המוטבע עליו. כך גם לגבי המטבעות. ערכן הפנימי הוא נמוך מאד, כלומר המתכת שממנה הן עשויות שווה מעט מאד ביחס לערך שמוטבע על המטבע. בשפה של הכלכלנים הנפקת המזומנים נקראת: "עירוי (חיצוני)", או "הגדלת בסיס הכסף". השאלה המרכזית המתעוררת עתה היא כיצד מגיעים המזומנים לידי הציבור הרחב. כידוע, אין כמעט קשר ישיר בין בנק ישראל לבין הציבור הרחב. בעבר, פדה בנק ישראל אגרות חוב ממשלתיות במזומן. מי מהציבור שהיה בידו אגרת כזו, יכול היה לגשת לבנק ישראל ולפדות תמורת מזומן, בתאריך מסוים, את "התלוש" או את האיגרת עצמה, אבל לא עוד.
כיום, המזומן מבנק ישראל מגיע לידי הבנקים המסחריים בשלוש דרכים עיקריות. האחת, המרות מט"ח, בעיקר דולרים. כאשר הבנק המרכזי רוכש דולרים מהבנקים המסחריים הוא משלם בשקלים, כלומר מזרים שקלים במזומן, דבר שמגדיל את כמות המזומנים שבידי הבנקים. אם הבנק המרכזי מוכר דולרים, הוא סופג שקלים מהבנקים ומקטין את כמות המזומנים בבנקים. הדרך השנייה היא קניה ומכירה של אג"ח ממשלתי, בעיקר מק"ם (מלווה קצר מועד). בדומה למט"ח, כאשר בנק ישראל קונה מק"ם הוא מזרים מזומן וכאשר הוא מוכר מק"ם הוא סופג מזומן מהבנקים. לפעולות הללו קוראים: "פעולות בשוק הפתוח" (גם "פעולות הרחבה" QE). הדרך השלישית היא פעילות ישירה מול הממשלה והסוכנות ומול הבנקים המסחריים. הבנק המרכזי הוא למעשה הבנק של הממשלה וכאשר, לדוגמא, הממשלה מקבלת הלוואות או מענקים מחו"ל הבנק ממיר את הדולרים לשקלים. עם הבנקים המסחריים הפעילות יותר מורכבת. הבנקים מפקידים בבנק ישראל פיקדונות בשקלים (ספיגה) או מושכים הלוואות מוניטריות (הזרמה). בנק ישראל משלם לבנקים המסחריים ריבית על הפיקדונות וזו כמובן הזרמה של מזומן. ואילו הריבית שהבנקים משלמים על ההלוואות היא ספיגה.
כל הפעולות שמתוארות לעיל מגדילות או מקטינות את "בסיס הכסף", כלומר, את כמות המזומנים שבמחזור שבנק ישראל הנפיק אי פעם. אבל צריך להבחין בין בסיס הכסף לבין המזומן שבידי הצבור. רק המזומנים שבידי הציבור נחשבים לאמצעי תשלום – כסף.
המזומן שבידי הבנקים המסחריים או בבנק ישראל אינו נספר ואינו נכלל בכמות הכסף במשק. זאת מכיון שהמזומן הזה אינו יכול לשמש כאמצעי תשלום מלבד בין הבנקים לבנק ישראל.
על פי המודל הישן, שאינו מתאים לכלכלה המודרנית, יש קשר ישיר וחד ערכי בין בסיס הכסף לבין סכום פיקדונות הציבור בבנקים המסחריים ומכאן לבין כמות הכסף במשק. על פי מודל זה, אם בסיס הכסף גדל, סכום הפיקדונות גדל גם הוא בשיעור מסוים הנקרא: "מכפיל הפיקדונות". אם, לדוגמא, מכפיל הפיקדונות שווה ל-25 (כמו בישראל היום), אז "עירוי חיצוני" (הזרמה מצד בנק ישראל) של 1 מיליון ש"ח תגדיל את כמות הכסף במשק ב-25 מיליון ש"ח. כאמור, מודל זה לא תקף ולא מתאר את המציאות הכלכלית פיננסית. אם, לדוגמא, בנק מסחרי מוכר לבנק ישראל דולרים ומקבל תמורתם בשקלים, מדוע שפיקדונות הציבור יגדלו? מדוע פעולה זו משפיעה על הציבור שיפקיד את כספו דווקא בבנק זה? יתר על כן, המט"ח שבידי הבנקים רשום בצד ימין של המאזן, בצד הנכסים. אם הבנק ממיר את הדולרים לשקלים, גם השקלים יירשמו בצד הנכסים. כלומר, הבנק מחליף שימוש בשימוש ואין כל שינוי בצד הפיקדונות. כלכלנים אחדים טוענים שהמשברים הפיננסיים האחרונים, ובעיקר זה שבשנת 2008, נבעו מכך שהרגולטורים פעלו לפי המודל הישן. הם ראו בטעות את הבנקים כמתווכים ולא כיצרני כסף.
כאמור, הכסף במשק מורכב משני חלקים לא שווים, מזומן שבידי הציבור ופיקדונות העו"ש של הציבור. היחס בישראל הוא בערך 20% מזומן ו-80% פיקדונות עו"ש. לפיכך אפשר לומר שרוב התשלומים במשק מתבצעים באמצעות פיקדונות העו"ש. השאלה כעת היא כיצד נוצרים הפיקדונות הללו ומי יוצר אותם?
כל לקוח של הבנק שמתחיל לעבוד עם בנק מסחרי כלשהו, פותחים לו חשבון עו"ש. אבל זה החלק הקטן. עיקר חשבונות העו"ש, מבחינת כמות הכסף, נוצרים כאשר הבנק נותן "הלוואה בנקאית". להלוואה זו יש מאפיין שהוא ייחודי רק להלוואה מבנק מסחרי. כאשר הבנק נותן הלוואה ללקוח הוא פותח שני חשבונות. האחד, בצד הנכסים, הוא ההלוואה שהיא נכס של הבנק ושם רשומים כל הפרטים על ההלוואה: הסכום, שיעור הריבית, מועדי התשלומים ומועד הפרעון ועוד. החשבון השני הוא פיקדון עו"ש בסכום זהה להלוואה. מאחר שפיקדון עו"ש הוא בשליטת הלקוח, הוא יכול להעביר את כל הסכום או חלקו למישהו אחר, למשוך את כל הפיקדון או חלקו במזומן. ובמילים אחרות לבצע תשלומים מהחשבון. יש לשים לב שאת חשבון העו"ש הזה יצר הבנק ולא הלקוח. ברגע שהבנק נותן הלוואה, הוא למעשה לוקח על עצמו התחייבות כי הפיקדון נרשם בצד ההתחייבויות. עוד יש לשים לב, שהלוואה בנקאית משאירה את המאזן מאוזן כי ברגע שניתנת ההלוואה נוצרת ההתחייבות בדיוק באותו סכום. בניגוד למודלים הקודמים שהציגו את הבנק כמתווך, הרי שעל מנת לתת הלוואה, צריך היה הבנק לדאוג שיש לו מספיק מקורות (התחייבויות). אולם, על פי המציאות היום, הבנק עצמו יוצר את המקור להלוואה ולכן תמיד ישאר האיזון והשוויון בין הנכסים להתחייבויות. את התהליך הזה אפשר לתאר כמו בתרשים מס. 1 שלהלן
תרשים מס. 1 מתחלק לשני חלקים. בחלק העליון מתואר התהליך אצל מתווך פיננסי שאינו בנק מסחרי (משקיע מוסדי: חברת ביטוח, קופת גמל, קרן השתלמות וכו'). למשק בית (משפחה) יש הכנסה מסוימת, שכר עבודה או הכנסה אחרת, וחלק ממנה הוא מחליט לחסוך אצל מתווך פיננסי. המתווך מצידו משתמש בפיקדון שקיבל (חיסכון המשפחה) ונותן הלוואה לפירמה כלשהי. את ההלוואה אפשר לתת בשני אופנים: לרכוש אגרת חוב של הפירמה או להעביר אליה כסף מחשבון העו"ש של המתווך ישירות לחשבון העו"ש של הפירמה. למעשה, גם רכישת אגרת חוב מתבצעת ע"י העברת כסף מחשבון עו"ש אחד לחשבון עו"ש שני. הפירמה מצידה עושה בכסף שימושים שונים. בזה התהליך מסתיים. לא נוצר כסף חדש כי לא היה מעורב כאן מזומן והסכום הכולל של פיקדונות העו"ש במשק לא השתנה.
החלק השני של התרשים מתאר מה קורה בבנק מסחרי. ההתחלה זהה, כלומר למשק בית יש הכנסה פנויה מסוימת, נניח משכורת חודשית, והוא מחליט להפקיד אותה בבנק בפיקדון כלשהו. לבנק נוצר מקור כסף שמחפש שימוש. הבנק מחליט לתת הלוואה בנקאית לפירמה 1. כאמור, מתן ההלוואה נעשה ע"י יצירת פיקדון עו"ש חדש בדיוק בסכום ההלוואה. המאזן אינו מאוזן ושוב יש לבנק עודף התחייבויות (מקורות). הבנק מחליט לתת הלוואה בנקאית לפירמה 2. שוב הבנק יוצר פיקדון עו"ש חדש וחוזר חלילה. מכיון שבכל שלב נוצר פיקדון עו"ש חדש, נוצר למעשה כסף חדש במערכת. וכך יוצר הבנק כסף – אמצעי תשלום, יש מאין. כאשר הפירמה פורעת את ההלוואה, נמחק פיקדון העו"ש ויחד אתו נמחק גם הכסף, והמצב חוזר לקדמותו.
נניח כעת, שפירמה 1 מיד לאחר שקיבלה את ההלוואה, משתמשת בה לתשלומים שונים וחשבון העו"ש שלה מתרוקן. הבנק כמובן לא יכול להמשיך ולתת הלוואות חדשות והתהליך נפסק. אבל הכסף שהיה בפיקדון עבר לספקים ולזכאים שונים. אם הם מנהלים את חשבונם באותו בנק, לא קרה כלום מבחינת מאזן הבנק והתהליך ממשיך. אם הם מנהלים את חשבונם בבנק אחר התהליך ממשיך בבנקים אחרים במערכת. במילים אחרות, התיאור שבתרשים 1 מראה את מה שקורה במערכת הבנקאית כולה. בישראל, בשני הבנקים הגדולים "הפועלים" ו"לאומי" רשומים כ-60% מכלל הלקוחות במערכת. לכן, לדוגמא, אם התהליך שמתואר בתרשים 1 מתחיל בבנק קטן, קרוב לוודאי שמרבית הספקים והזכאים של הפירמה עובדים עם אחד משני הבנקים הגדולים. זאת ועוד, מאחר שהריבית על ההלוואות גבוהה מהריבית על הפיקדונות, נוצר לבנק רווח מהתהליך. ומכיון שמרבית התהליכים המתוארים קורים בשני הבנקים הגדולים, אז הבנקים הגדולים נעשים גדולים יותר ויותר והבנקים הקטנים הופכים להיות קטנים יותר ויותר.
יש לשים לב שהתהליך של יצירת כסף ע"י הבנק המסחרי, לא חייב להתחיל בהפקדה כלשהי מצד לקוחות הבנק. זאת מאחר שההלוואה יוצרת מיד פיקדון מקביל בסכום ההלוואה. בתרשים 1. הוצג התהליך שמתחיל בהפקדה של לקוח. זה נעשה רק כדי להשוות עם התהליך הקורה אצל מתווכים פיננסיים אחרים. לעיתים, הבנק אכן נוהג כמשקיע מוסדי. אם מפקידים אצלו תכניות חיסכון או פיקדונות לטווח ארוך, הוא קונה אג"ח ממשלתי או נכסים לטווח ארוך ולא נותן הלוואות בנקאיות. במקרה כזה לא נוצר כסף חדש למרות שהבנק מגדיל את חשבונות העו"ש של הממשלה. כי פיקדונות אלה אינם נחשבים לכסף.
עוד יש לשים לב שבתהליך יצירת הכסף ע"י הבנק, המזומן לא משתתף כלל. על פי המודלים הישנים, למזומן יש תפקיד קריטי ביצירת הכסף והכל סובב סביב "בסיס הכסף" ויש הקוראים למודל הזה "מודל בסיס הכסף". אולם בכלכלה במודרנית, התיאור הזה אינו נכון ולא מתאים למציאות.
כיצד משתנה כמות הכסף במשק
כמות הכסף במשק יכולה להשתנות אם אחד מהמרכיבים משתנה או שניהם. כאמור, הכסף במשק מורכב ממזומנים שבידי הציבור ומפיקדונות עו"ש של הציבור. את כמות המזומנים במשק יכול רק בנק ישראל לשנות. והוא עושה זאת לפי שיקול דעתו. אבל יכולתו של הבנק המרכזי די מוגבלת. נניח שהוא רוצה להגדיל את כמות הכסף במשק. האפשרויות העומדות בפניו הן לרכוש מהבנקים דולרים ולשלם בשקלים. הוא יכול לרכוש מהבנקים אג"ח ממשלתי ולשלם במזומן. יתר פעולות ההזרמה כמו: תשלום ריבית, מתן הלוואה מוניטרית או לחלופין הצע של פיקדונות (ספיגה) הן פעולות שאין לו כל כך שליטה עליהן. אבל גם אם העביר לבנקים מזומנים, כיצד יגרום לכך שהמזומנים הללו יעברו לציבור. ישנן שלוש סיבות מדוע הציבור מחזיק מזומן. האחת היא "מניע העסקות". הציבור יחזיק מזומן הדרוש לו לביצוע קניות בסכומים קטנים כמו למשל תחבורה ציבורית, מצרכי מזון וסיגריות בפיצוציות ודמי כיס לילדים. לעיתים, הציבור זקוק למזומנים בסכומים גבוהים יותר, למשל כדי לקנות מט"ח אצל חלפנים או כאשר מוכר של סחורה רוצה לקבל רק מזומנים. הסיבה השנייה היא: "מניע התחלופה". כידוע, מזומן אינו נושא ריבית. לכן אם הריבית במשק גבוהה לא כדאי להחזיק הרבה מזומן בכיס. ולהפך, אם הריבית נמוכה ההוצאה האלטרנטיבית תהיה קטנה יחסית. הסיבה השלישית היא: "סיכון ובהלה". במצבי משבר, פיננסי או אחר, רמת אי הוודאות עולה ועמה גדלים הסיכונים. הציבור מחפש ביטחון וודאות ומוצא זאת לרוב במזומנים (ולעיתים גם בזהב ובמט"ח). אפשר להסיק מכך, שבנק ישראל יכול להשפיע ישירות על כמות הכסף שבידי הציבור במידה שולית בלבד. עם זאת הוא יכול להשפיע בצורה עקיפה באמצעות שינוי של שיעור הריבית. אם יעלה את שיעור הריבית במשק, יחזיק הציבור פחות מזומנים אצלו. (היום, כאשר ריבית בנק ישראל קרובה מאד לאפס, אין לבנק ישראל אפשרות מעשית להורדת שיעור הריבית). אבל חשיבותו של המזומן היא לא גדולה. בישראל, כאמור, פחות מ-20% מסך כמות הכסף הם מזומן. השאר הם פיקדונות עו"ש.
על פי המודלים הקודמים, כמות המזומנים שבידי הבנקים (הרזרבה) קובעת למעשה את סכום הפיקדונות. אולם בפרק הקודם הראינו שעל פי המודל המודרני והמתקדם, אין למעשה כל קשר בין המזומן לבין פיקדונות העו"ש. אלה תלויים בעיקר בהלוואות שנותנים הבנקים. כי כל הלוואה "מייצרת" פיקדון עו"ש. במילים אחרות אם הבנקים רוצים להגדיל את כמות הכסף במשק הם צריכים פשוט לתת עוד הלוואות. ואם הם רוצים לצמצם את הכמות הם יתנו פחות הלוואות או שימחזרו פחות. אבל גם זה לא פשוט כל כך. בתרשים מס. 1 לעיל תואר התהליך של יצירת פיקדונות העו"ש וההלוואות. לכאורה, התהליך הזה יכול להמשך עד אינסוף. אולם, למעשה, מוטלות על הבנקים מגבלות רגולטוריות על האפשרות למתן הלוואות. המגבלה העיקרית היא: "יחס הלימות ההון". אין זה המקום להסבר מפורט על יחס זה. אבל, בגדול, אפשר לומר שהיחס הזה קובע שיעור מינימלי של ההון העצמי לעומת סך ההלוואות (למעשה, זה לא בדיוק הון עצמי ולא בדיוק הלוואות לציבור). בשנים האחרונות עומד יחס הלימות ההון בישראל על 14%. כלומר, אם לבנק הון עצמי בסכום מסוים, הוא יכול לתת הלוואות לציבור בערך פי 7 מסכום ההון העצמי שלו. מאחר שההון העצמי של הבנקים משתנה בשיעורים לא גדולים וההנפקות החדשות הן נדירות, עולה מכך שגם סכום ההלוואות משתנה בשיעורים קטנים משנה לשנה. מגבלות נוספות הן: "מגבלת לווה בודד", הלוואות לצרכי מינוף ועוד. על פי המודל הישן, המגבלה העיקרית היא יחס הרזרבה המוטל על הבנקים ויחס זה קובע את "מכפיל הפיקדונות". אולם, יש מדינות כמו למשל אנגליה שבהו אין כלל חובת נזילות. שם המודל הישן אינו תקף כלל.
בנק ישראל יכול, כאמור, להשפיע על סכום הפיקדונות באופן עקיף באמצעות שיעור הריבית. ככל שהשיעור גבוה יותר כך ייקחו פחות הלוואות כי הן תהיינה יקרות יותר. גם הבנק מצדו ירצה לתת פחות הלוואות. כי ככל ששיעור הריבית גבוה יותר, הסיכונים שהלקוחות לא יחזירו את ההלוואה גבוהים יותר ולכן התשואה הכוללת מההלוואות הולכת ופוחתת. פונקציית התשואה על ההלוואות אינה עולה בצורה מונוטונית במקביל לעלית הריבית אלא שצורתה קמורה. קיים שיעור ריבית מסוים שמעליו הצע ההלוואות מתחיל להצטמצם.
נניח כעת שהבנק נותן הלוואה ללקוח. כפי שהוסבר לעיל, כמות הכסף גדלה במשק בסכום ההלוואה. אבל כאשר הלקוח מחזיר את ההלוואה, כמות הכסף מצטמצמת בדיוק באותו סכום. אמנם עובר לעיתים זמן רב עד פירעון ההלוואה, חודשים ואפילו שנים. אבל במהלך העסקים הרגיל, כל יום מועמדות הלוואות חדשות ונפרעות הלוואות ישנות. כך שבסופו של דבר, התהליך של מתן הלוואות לציבור כמעט ולא מגדיל את כמות הכסף במשק.
בדרך כלל, הלקוחות פורעים את ההלוואות בסכום גבוה יותר מאשר הסכום המקורי של ההלוואה. זאת בגלל הריבית שהבנק מטיל על הלקוחות. גם הריבית הזו אינה מגדילה את כמות הכסף במשק. הריבית היא למעשה, העברה של הכנסה מלוקח ההלוואה (הפירמה או משק הבית) אל הבנק. הריבית שהיא חלק מהוצאות המימון של הפירמה, מקטינה את הרווח הנקי שעובר אחר כך להון העצמי. יתר על כן, הריבית שהבנק גובה על ההלוואות אינה "תשלום על שירותי תווך" וגם לא "פיצוי על שימוש במקורות". הריבית נגבית מהלקוחות מכיון שהבנקים יכולים לגבות ועל כך שהם מייצרים כסף. בכלכלה קוראים לזה "רנטה טהורה". כלומר רווח מהיכולת ליצר כסף. אפשר לראות זאת גם כ"סניוראז'" (מושג כלכלי המתאר את הרווח הנוצר מערכו של שטר הכסף לעומת עלותו האמתית). הריבית היא הרווח שעושים הבנקים כאשר העלות היא אפסית כמעט. כפי שהוסבר בפרק הקודם, ככל שהבנק גדול יותר "הרנטה" אן "הסניוראז'" גדולים יותר ולכן הרווח גבוה יותר.
כיצד, אם כן, יכולה להשתנות כמות הכסף במשק? זה קורה כאשר הבנק קונה מניות של חברה לנוסטרו (תיק ני"ע של הבנק עצמו) שלו. אם הבנק מחליט לרכוש מניות של חברה הוא משלם ע"י יצירת פיקדון עו"ש לזכות החברה. פיקדון זה הוא חדש "יש מאין" והוא לא עובר מחשבון אחד לאחר. כתוצאה מרכישה זו, סכום הפיקדונות במשק גדל. אם הבנק מחליט למכור מניות שברשותו, התהליך הפוך וכמות הכסף במשק קטנה. אם הבנק מחליט לשלם במזומן, התוצאה דומה כי מזומן עובר מהבנק לידי הציבור. לרכישת אגרות חוב פרטיות של חברות יש תוצאה דומה. אבל ראשית, הבנק לא נוהג לרכוש אגרות חוב פרטיות של חברות. הוא מעדיף לתת להן הלוואות. שנית, לאגרות חוב יש מועד פדיון, ואז הבנק פודה את האגרות הללו, והכסף שנוצר, נמחק.
את היחסים בין הכסף כאמצעי תשלום ומקומו של הבנק, לבין תהליך הייצור הראלי (production) של הפירמות במשק אפשר לתאר בצורה של דיאגרמה כלהלן.
המודל המתואר בתרשים מס. 2 נקרא "מודל המחזוריות המוניטארית"
("Monetary Circuit Model "). הוא פותח בשנות השבעים של המאה הקודמת בעיקר בצרפת ובלגיה. אח כך עבר לארצות נוספות באירופה והגיע גם לקנדה. המודל הזה מתאר את הקשר בין הבנק לבין הסקטור היצרני במשק.
בניגוד למודלים קודמים שבהם הבנק הוצג כמתווך בין חוסכים למשקיעים, במודל הנוכחי הבנק מתחיל את התהליך בכך שהוא מעמיד לרשות הפירמה אמצעים שיאפשרו לפירמה לרכוש אמצעי ייצור ולהתחיל לייצר מוצרים ושירותים. אמצעים אלה הם ההלואות שהבנקים נותנים לפירמות (בצד שמאל למעלה, בתרשים מס. 2). הפירמות שוכרות עובדים מקרב משקי הבית ומשלמים להם שכר שהוא הכנסה למשקי הבית. הפירמות קונות גם חומרי גלם מפירמות אחרות ומתחילות בייצור. משקי הבית שקיבלו את השכר הולכים עם חלק מההכנסות לשוק המוצרים והשירותים (הסקטור הצרכני) וקונים שם את צרכיהם כמו: מזון, לבוש, מגורים, בידור, נסיעות וכו. תמורת המוצרים הללו הם משלמים בהכנסה שקיבלו כשכר מאותן הפירמות שייצרו את כל המוצרים והשירותים. הכסף חוזר, אם כן, לפירמות (העיגול באמצע תרשים מס.2). עם החלק השני של ההכנסה, החיסכון, משקי הבית הולכים לשוק ההון. שם באמצעות מתווכים פיננסיים אחרים (משקיעים מוסדיים) הם רוכשים ני"ע של הפירמות ומשלמים בעדם בכספי החיסכון. גם כסף זה חוזר לפירמות (החלק התחתון של תרשים מס. 2). הפירמות שקיבלו כסף משוק המוצרים ומשוק ההון, מחזירים את ההלוואות לבנקים (הקו המנוקד בתרשים מס. 2). בכך נסגר המעגל ומתחיל בשנית וכן הלאה. (החץ המקוקו בחלק העליון של התרשים מצביע על אותו חלק מהחסכון שמופקד ישירות בבנק. הבנק פועל בהקשר זה כמו משקיע מוסדי ורוכש ני"ע לזכות משקי הבית. הכסף חוזר לפירמות).
כמה מאפיינים חשובים למודל שלעיל.
- למודל ארבעה מרכיבים עיקריים: הבנקים, משקי הבית, הפירמות והמשקיעים המוסדיים. כל המרכיבים קשורים בניהם במעגל מחזורי. הכסף עובר מצד אחד וחוזר להתחלה.
- הבנק לא משתתף בתהליך הייצור (Production) עצמו, אבל הוא מספק את האמצעים לייצור. התפקיד העיקרי של הבנק אינו לתווך בין חוסכים למשקיעים אלא לספק אמצעי תשלום כדי שהפירמות יוכלו להתחיל בייצור. מקומו של הבנק הוא כחלק מהמחזור ולא מתווך בין חלקיו.
- בראשית התהליך נוצר כסף חדש – הלוואות – אבל כשהפירמות מחזירות את ההלוואות, נמחק כל הכסף שנוצר. כך שבסופו של דבר המודל לא יוצר כסף חדש במשק. כמו כן, המזומן אינו משתתף כלל בתהליך. לא המזומן שבידי הציבור ולא זה שבידי הבנקים.
- כל "זרמי הכספים" שבמודל הם למעשה העברות קבצים אלקטרוניים במחשבי הבנקים. כסף אמתי לא "זורם" בין היחידות השונות. אבל אנשים אוכלים, מתלבשים, נוסעים, מבלים וכו' כלומר הם חיים חיים שלמים והכל תמורת ההבטחה שתשלומים נרשמים במחשבי הבנק. אגב, לפני הופעת המחשבים, היו רושמים ביד בספרי הבנק.
- המודל לא מתאר את הקשרים שיש למשק פתוח עם גורמים שונים בחו"ל. התייחסות לחו"ל לא משנה מבחינה מהותית את המודל אך מסבכת את התיאור ללא צורך.
- המודל הזה תקף מבחינה סטטיסטית ומתמטית. אבל המסגרת אינה מתאימה להצגה השלמה של המודל.
סיכום
מקומו של הבנק המסחרי בכלכלה המודרנית הוא מקום מרכזי וחשוב. מרבית אמצעי התשלום במשק הם פיקדונות עו"ש של הבנקים המסחריים. אמנם פיקדונות אלה הם של הציבור אבל הם נוצרים על ידי הבנקים המסחריים בעת מתן הלוואות ללקוחות. כאשר הבנק נותן הלוואה הוא יוצר למעשה שני חשבונות. האחד הוא חשבון ההלוואה והשני הוא הפיקדון לזכות הלקוח ולחובת הבנק. וכך כל פעם שהבנק נותן הלוואה הוא למעשה יותר כסף חדש במשק.
על פי המודלים הישנים שתיארו את הבנקים כמתווכים, הפיקדונות נוצרו ע"י ציבור הלקוחות. ציבור אחד הפקיד בבנק והבנק נתן הלוואות לציבור האחר. סכום הפיקדונות תלוי, על פי מודלים אלה, ביחס הרזרבה שהבנקים חייבים בו, כלומר בבסיס הכסף. וזה נתון בעיקרו בשליטת הבנק המרכזי. לפי המודלים הישנים קודם נוצר הפיקדון ואחר כך נוצרה ההלוואה. המודל המודרני מתאר תהליך הפוך. ההלוואה יוצרת את הפיקדון. ולכן הבנק הוא יצרן של כסף.
מקומו של הבנק המרכזי במודל המודרני הוא שולי למדי. אמנם הבנק המרכזי קובע ומשפיע על כמות המזומנים במשק, אבל חלקו של המזומן קטן יחסית והבנק המרכזי גם מוגבל בהשפעה על השינויים בכמות. המכשיר הפיננסי העיקרי שנותר בידי הבנק המרכזי הוא הסמכות לשינוי שיעור הריבית במשק. גובה שיעור הריבית משפיע באופן עקיף על ההלוואות שהבנקים נותנים וכך משפיעים על כמות הכסף במשק.
לפי המודל המודרני, מקומו של הבנק בתהליך הייצור שונה מאשר במודלים הישנים. בעבר, הסתכלו על הבנקים כמתווכים פיננסיים בין חוסכים למשקיעים. בכלכלה המודרנית, לעומת זאת, מקומם של הבנקים הוא חשוב ומרכזי. הם מספקים לפירמות אמצעי ייצור להתחיל בתהליך הייצור. ובאמצעותם מתנהל כל מערך התשלומים של הסקטור העסקי והצרכני.
במרבית ספרי הלימוד ובקורסים שונים באוניברסיטה, עדיין מלמדים לפי המודלים הישנים שאינם תקפים ולא מתאימים לכלכלה המודרנית. בעבר היו מקרים רבים שבהם התברר שמודלים כלכליים מסוימים אינם מתאימים ואינם מתארים נכון את המציאות הכלכלית. אז פיתחו מודלים אחרים טובים ומתאימים יותר. הגיע הזמן שגם לגבי תפקידם של הבנקים בכלכלה המודרנית יעדכנו את המודלים ואת חומר הלימוד.
ביבליוגרפיה
צ'נדלר,ל. ו., "תורת הכספים והבנקאות", 1959, סטימצקי.
הררי, י. נ., " קיצור תולדות האנושות", 2011, דביר, פרק 10.
Tobin, J., 1963, "Commercial Banks as Creators of 'money'", Cowles Foundation paper 205, Banking and Monetary Studies, Homewood Irwin
Bossone, B., 2001, "Circuit Theory of Banking and Finance", Journal of Banking & Finance, 25, 857-890
Bossone, B., 2000, "What Makes Banks Special? A study on banking, finance, and economic development ", Policy Research Working Paper 2408, The World Bank, Financial Sector Strategy and Policy Department
McLeay, M, Radia, A. Ryland, T.,2014, "Money Creation in the Modern Economy", Bank of England Quarterly Bulletin 2014/Q1.
Nicolaisen, J., 2017, "What should the future form of our money be?" Bank for International Settlements, Review
ד"ר יובל רבינוביץ מרצה בנושאי כלכלה ובנקאות באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן ובמכללה האקדמית נתניה