דילמות אתיות בהקצאת אשראי ללקוחות

בתקנה 325 קבע יואב להמן, המפקח על הבנקים, שמהתאריך 1 לינואר 2006[i] תיאסר חריגה ממסגרת האשראי שאושרה על ידי הבנק (אוברדרפט). תקנה זו, היוותה ניסיון ראשון להתמודדות עם האופי הבעייתי של שוק האשראי הצרכני בישראל.

אשראי כזה מוצע לציבור במסגרות שונות – אשראי בנקאי, על ידי חברות אשראי, על ידי "השוק האפור", באפשרות לקניה בתשלומים, במשכנתאות ועוד. לצערנו, אין מידע מדויק על התפלגות השימוש של הציבור באשראי המוצע לו. כך למשל, לא ידוע איזה חלק מהציבור נמצא באופן קבוע באוברדרפט משמעותי. ובכל זאת, דווקא המידע האיכותי על משקי בית השקועים עד צווארם בחובות עקב צריכה לא רציונאלית[1] מלמד על קיומה של בעיה. מידע כזה מצטבר בעיקר אצל ארגוני הסיוע (כדוגמת, "ידיד" ו"פעמונים") המסייעים למשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים.

במאמר זה נציע מודל תיאורטי בהשראה יהודית להתמודדות עם התופעה.

האם ישנה בעיה הלכתית?

בניגוד לניסיונות הנוכחיים להגביל את היצע האשראי, הרי שבהלכה ישנה לכאורה מגמה הפוכה. אנו מוצאים סדרה של תמריצים כלכליים ומוסריים להגדלת היקף האשראי. בשולחן ערוך נפסק:

מצוות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצווה גדולה יותר מהצדקה…[ii]

ברוח זו, קבעו חכמי ישראל בתקופת המשנה תקנות המיטיבות עם המלווים על מנת לעודד אותם להגדיל את היצע האשראי, ובלשונם של חכמים – "שלא לנעול דלת בפני לווין". כך למשל קבעו חכמים כי מלווה יגבה את חובו מקרקע בינונית של הלווה, ולא מהקרקע הגרועה ביותר[iii].

ניתן לייחס את מיעוט היצע האשראי בתקופה בה נקבעו התקנות, לכך שמדובר היה בהלוואות ללא ריבית[iv], זאת, בניגוד לשוק האשראי המודרני המבוסס על הלוואות בריבית. מלבד השפעת הריבית על היצע האשראי, הרי שהריבית משפיעה גם על עוצמת העול המוטל על הלווה. במילים אחרות, פוסקי ההלכה פעלו במציאות של היצע אשראי קטן מדי ופחות מעיק, לעומת המציאות הנוכחית בה היצע האשראי גדול מאד ומעיק מאד על הלווה. כמו כן, יתכן כי היעדר מוסדות וארגונים העוסקים באשראי גרמה למחסור האמור.

גם במציאות של הלוואות ללא ריבית, ראו חכמי ההלכה חובה להזהיר מפני הלוואה שלא יהיה לה כיסוי, כפי שנפסק בשו"ע:

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלווה ממה לגבות חובו; ואם עושה כן נקרא רשע.

וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום 'לא תהיה לו כנושה'. [v]

מעניין לציין כי אין איסור להלוות למי שלא יוכל להחזיר, האיסור הוא להטריד את הלווה כאשר הוא אינו יכול להחזיר. אולם, כיון שבדרך כלל המלווים, ובמיוחד הבנקים, משתדלים לצמצם את הסיכון שההלוואה לא תוחזר, הרי שאי-פירעון איננו הבעיה השכיחה.

השאלה האתית

המקרה השכיח יותר הוא של לקוח הצורך אשראי בהיקף כזה הגורם לו לשעבוד ארוך טווח. במילים אחרות, במקרים רבים הלקוח משעבד את עתידו עבור רמת החיים בהווה[vi]. הוא מונע מעצמו השקעות מניבות שיעלו בעתיד את רמת החיים שלו, ובתמורה נהנה מרמת חיים עכשווית[vii]. על תופעה שכזו נאמר בספר משלי: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה".[viii]

שעבוד שכזה מועצם כאשר ההלוואה נושאת ריבית, כפי שעולה מהסברו של רש"י לכך שבתורה ריבית נקראת "נשך":

רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה.[ix]

במקרים כאלה, בהם הלווה יכול לעמוד בהחזר ההלוואה, אלא שהוא מזיק לעצמו בלקיחת האשראי, אין אמירה הלכתית חותכת. למרות זאת, ניתן להציע "כלל אצבע" שיסייע לנו להגדיר מתי מדובר באשראי מועיל ומתי מדובר באשראי מזיק: כאשר ישנה התאמה בין משך ההנאה של הלקוח מהאשראי למשך הזמן שיידרש לו כדי להחזיר את ההלוואה – זהו אשראי מועיל. כאשר החזרת ההלוואה תתמשך מעבר לזמן ההנאה ממנה – זהו אשראי מזיק.

בהקשר זה ניתן להביא כמה דוגמאות:

כיון שדירה היא נכס שמשך ההנאה ממנו מגיע לעשרות שנים, הרי שסביר לקחת הלוואה לטווח ארוך על מנת לרכוש דירה.

רכב נקנה לתקופת של שנים ספורות, ובהתאם לכך הלוואה לרכישת רכב תוחזר תוך 3-4 שנים.

קנייה בסופרמרקט בארבעה תשלומים חודשיים אינה סבירה – ההנאה מהקניה היא בדרך כלל למשך שבועיים וההחזר מתפרס על תקופה ארוכה פי 8.

נוכל לנסח את "כלל האצבע" גם באופן הבא: אשראי מועיל הוא אשראי שמאפשר שמירה על איכות חיים קבועה למרות תנודתיות ברמת ההוצאות. לעומת זאת, אשראי מזיק גורם לעלייה זמנית באיכות החיים, שמחייבת ירידה משמעותית בהמשך, על מנת להחזיר חובות.

בחרנו במונח "איכות חיים", כיון שבמקרים רבים מאד איכות החיים אינה אך ורק תוצאה של רמת החיים הכלכלית, אלא של רכיבים אחרים שאינם כלכליים. כפי שיובהר מיד, כלל זה אינו פותר את הדילמות, אלא רק מהווה כלי עזר נוסף בידי ספק האשראי בבואו לייעץ ללקוח.

התערבות במישור העסקי

המקור היהודי שיכול להנחות את המערכת העסקית בבואה להציע אשראי נמצא בפסוק "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'"[x], כפי שביאר אותו רש"י:

ולפני עוור לא תתן מכשל – לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו…

ויראת מאלהיך – לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו 'ויראת מאלהיך' המכיר מחשבותיך.[xi]

כלומר, כשם שאסור לתת מכשול לפני מי שאינו רואה, כך אסור להכשיל אדם בתחום שהוא אינו בקיא בו. רש"י הדגיש שהאיסור הוא לתת עצה שאינה "הוגנת לו", כלומר, עצה שאינה תואמת את מערכת הערכים, סולם העדיפויות והנתונים האובייקטיביים של הנועץ. כתוצאה מכך, אין יכולת לאכוף את האיסור לתת עצה לא הוגנת, שהרי "הדבר אינו מסור לבריות", אלא ללבו ומצפונו של היועץ.

מכאן, שגם על משווק האשראי חל איסור לייעץ ללקוח עצה מזיקה. יישום הוראה זו מעורר קושי גדול במיוחד בשאלת הקצאת אשראי. כיון שגם לאחר ניסוח "כלל האצבע" שהוצג למעלה, קשה להעריך מהי טובתו של הלקוח.

נדגים את הדבר: לקוח מבקש מפקיד הבנק הלוואה של 100,000 ש"ח למימון החלפת הריצוף בביתו, כאשר ההחזר ימשך על פני 6 שנים. מדובר בלקוח שיוכל לעמוד בתשלומי ההחזר, אולם, הדבר יפגע ביכולתו לחסוך, ואולי גם ברמת החיים הנוכחית שלו. הלקוח מספר לפקיד כי הוא לוקח את ההלוואה בגלל "שלום בית", כלומר, כיון שאשתו מאד מעונינת בהחלפת הריצוף.

בחינת מקרה זה לאור "כלל האצבע" מעלה שמדובר באשראי מועיל – שלמות המשפחה היא נכס רב חשיבות, וההנאה ממנו היא ארוכת טווח, בזמן שמשך ההחזר של ההלוואה הוא של שנים ספורות. אולם, עדיין נותרות שאלות נוספות: האם הפגיעה ברמת החיים ובחסכונות לא תגרום בסופו של דבר דווקא לפגיעה ביציבות הזוגיות? האם בני הזוג מודעים למחיר הכלכלי של החלפת הריצוף?

כיון שמשווק האשראי איננו יועץ נישואין, איננו מצפים ממנו לפתוח בתהליך של יעוץ משפחתי במקרה כזה. אולם, מסתבר שמוטלת עליו חובה לחשוף בפני הלקוח את משמעויות ההחלטה, ואת המחיר הכלכלי שלה. יתכן, שעליו להמליץ ללקוח לשוב ולהתייעץ עם אשתו, ואולי גם לבוא אתה לבנק על מנת לשתף אותה בהחלטה ובאחריות.

בהקשר זה חשוב לציין שאין סתירה בין מחויבותו של הפקיד ללקוח ומחויבותו לבעלי המניות של החברה. כיון שהאיסור לתת עצה מכשילה חל גם על בעלי המניות, הרי שגם על עובדי החברה חל אותו האיסור. כאשר הפקיד נמנע מלתת עצה מזיקה הוא מקיים את החובה המוטלת עליו גם כלפי הלקוחות, וגם את חובתו לפעול כשליח של בעלי המניות.

התערבות במישור הממשלתי

כיון ששיווק אשראי נעשה ברצונם של שני הצדדים, הרי שיש קושי להתערב מבחוץ ולמנוע עסקה שכזו. ואכן, תקנת המפקח על הבנקים לא כללה התערבות בהיקף האשראי, אלא רק באופן בו הוא ניתן. המפקח על הבנקים העריך כי במצב קודם התקנה לא היתה מודעות מספקת מצד צרכני האשראי –

רבים רואים במשיכת היתר מקור הכנסה נוסף למשק הבית, אשר בלעדיו אי אפשר "לגמור את החודש". זוהי טעות קשה: מדובר בהלוואה יקרה, שעליה הלקוח מפסיד כסף רב. הלוואה אינה מקור הכנסה; אמנם היא מאפשרת ללקוח, לפרק זמן מסוים, להגדיל את הוצאותיו מעבר להכנסותיו, אך משניצל את מלוא היקפה עליו לשוב ולהקטין את ההוצאות לגובה הכנסותיו; נוסף על כך מוטלת עליו הוצאת ריבית כבדה, המקשה עוד יותר לאזן בין ההכנסות להוצאות.[xii]

על רקע זה מובן ניסיון ההתערבות העדין של המפקח, שניסה להגביר את המודעות והשקיפות, ללא התערבות בהיקף היצע האשראי. כוונתו היתה לגרום ללקוח להגיע לבנק ולבקש הלוואה באופן מודע, בניגוד למצב הקודם בו הוצאות מופרזות הפכו מבלי משים להלוואה בריבית יקרה.

אלא שבדיקה של המרכז לערכים בעסקים (ע"ר), העלתה שככל הנראה תקנת המפקח מיושמת באופן כזה, שלא רק שאינו משפר את המצב, אלא הופך אותו לגרוע יותר. אם בתחילה דובר על מסגרות אשראי בסדר גודל של פי אחד וחצי מההכנסה החודשית, הרי שכיום מדובר על מסגרות בסדר גודל של פי 3-4 מההכנסה החודשית. בנוסף, מציעים חלק מהבנקים ללקוח להסכים ל"הלוואה אוטומטית" שתנתן לו ברגע שיחרוג ממסגרת האשראי.

משמעות הדבר היא שבמקום לצמצם את האשראי הלא-נשלט גרמה תקנת המפקח להסדרת המצב הקיים, ואולי אף להגדלת היצע האשראי הצרכני.

התערבות על ידי המגזר השלישי

הקשיים שבהתערבות על ידי המגזר העסקי והממשלתי מדגישים את הצורך בהתמודדות חזיתית עם לב הבעיה – הבעיה החינוכית. בדרך כלל הלקוחות הם שלוחצים על משווק האשראי להגדיל את ההיצע, ובמקרים רבים הדבר נובע מחוסר יכולת לשלוט ולווסת צרכים אובייקטיביים או מדומים.

גם המפקח על הבנקים ציין בסיפוק כי התקנה גרמה ליצירת תהליך חינוכי:

בעקבות ההוראה עלתה מאוד המודעות לנושא: העיתונות תרמה רבות בכתבות ובמאמרי פרשנות שכללו עצות ללקוחות, "איך לצאת מהאוברדראפט" ואיך לחיות בגבולות התקציב המשפחתי. נפתחו סדנאות שונות לניהול תקציב המשפחה או בשמן האחר – "סדנאות גמילה מהאוברדראפט".[xiii]

ההתמודדות עם בעיה זו מוטלת בעיקר על המגזר השלישי, שיכול להתנות סיוע כלכלי למשפחות במצוקה ברכישת הרגלי צריכה רציונאליים יותר, כפי שנוהג ארגון "פעמונים". כמו כן, יכול המגזר השלישי ליזום סדנאות של חינוך מבוגרים בעניין זה, בדומה לסדנאות שמקיים ארגון "ידיד".

הערות

[i] בינתיים נדחה יישום התקנה ל- 1 ביולי 2006.

[ii] שולחן ערוך חושן משפט צז ,א.

[iii] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מט עמוד ב, וכן, גביה שלא בפני לווה (כתובות פח, א), וכן קבלת עדות ללא דרישה וחקירה (סנהדרין ג, א).

[iv] נתון מעניין בהקשר זה: האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית משתבחת בכך שהיא הלוותה עד כה כ- 54 מיליון דולר תוך 15 שנים (http://www.freeloan.org.il/hebrew/home-heb.html), כאשר ביחס להיקף האשראי הבנקאי מדובר בסכום פעוט.

[v] שולחן ערוך חושן משפט צז, ד.

[vi] ראה עוד: Aaron Levine, Case studiesin jewish bussiness ethics, New York 2000, Pg 114-143.

[vii] זוהי ההגדרה המקובלת ל"תרבות העוני".

[viii] משלי כב, ז.

[ix] רש"י שמות כב, כד, ד"ה נשך.

[x] ויקרא יט, יד.

[xi] רש"י ויקרא יט, יד.

[xii] יואב להמן – המפקח על הבנקים, הוראות המפקח על הבנקים בנושא ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב, מבט כלכלי, 16, אוגוסט 2005, עמ' 10-11.

[xiii] להמן, שם, עמ' 12.

 

עידו רכניץ הוא עמית מחקר במרכז לערכים בעסקים בירושלים.