"זו רק תאונה כלכלית"

בספטמבר 2019 ייכנס לתוקף חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, כחלק מרפורמה מרחיקת לכת בתחום חדלות הפירעון, ומאז אישורו בכנסת, במרץ 2018, עסוק העולם המשפטי בהיערכות לעידן החדש שצפוי בתחום הזה. תהליך החקיקה היה מהמורכבים שידעה המערכת, סעיפי החוק עוררו לא מעט ויכוחים, והדיון על השלכות החוק והשפעותיו – הן על החייבים והן על הנושים – נמשך.

עו"ד סיגל יעקבי, האפוטרופסית הכללית והכונסת הרשמית, אומרת כי השינוי הדרמטי והמרכזי בחוק הוא בעצם העברת הסמכות לניהול הליכי חדלות פירעון של יחידים מבתי המשפט המחוזיים, שמהווים כיום 50% מהתיקים האזרחיים שנדונים בבתי המשפט המחוזיים, לבתי משפט שלום, כאשר ההליכים המנהליים של הליכי חדלות פירעון יועברו לניהולו של הכונס הרשמי, או בשמו החדש הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי. הממונה יהיה אחראי על הניהול השוטף של ההליכים, והכרעות בסכסוכים שהם יותר מהותיים ודורשים הכרעות שיפוטיות, כגון הגנת בית מגורים, יישארו בסכמות בית המשפט (שלום)".

לדבריה, "שינוי מהותי נוסף הוא העלאת רף הכניסה להליכי פשיטת רגל שמתנהלים בבתי המשפט ל-150 אלף שקל, כאשר בקשות שכוללות חובות בהיקף נמוך יותר יתנהלו בפני רשם הוצאה לפועל, ולצורך כך ימונו רשמים ייעודיים להליכי חדלות פירעון".

יעקבי דיברה ביום עיון מיוחד שערך איגוד הבנקים על החוק החדש, שבו השתתפו נציגים של משרד המשפטים ובתי המשפט, מומחים מהאקדמיה, עורכי דין שמתמחים בתחום ונציגים מהמערכת הבנקאית.

את רוח החוק החדש ביטא עו"ד אבי ליכט, ממובילי השינוי, שפרש באחרונה מתפקיד משנה ליועץ המשפטי לממשלה. "אני לא חושב שהליכי חדלות פירעון ופשיטת רגל הם הליכי ענישה. המסר היה שההליכים האלה מאוד קשים, לוקחים הרבה זמן, ולכן יוצרים תמריץ לאנשים לא להיכנס אליהם. בעיני, זו שגיאה קונספטואלית. הליכי חדלות פירעון לא נועדו להעניש את האדם, אלא למצות ממנו את כל מה שיש בו".

לדברי ליכט, מדובר בהליכי פשיטת רגל של אנשים שתיקיהם נמצאים בהוצאה לפועל במשך עשרות שנים, כחייבים מוגבלים שמשלמים סכומים קטנים כל חודש ואינם מסוגלים לחיות עד סוף חייהם. "אנשים לא ידעו לעבור מהליכים של הוצאה לפועל לחדלות פירעון. יש עשרות אלפי אנשים שחייהם נהרסים מדי שנה בגלל מערכות שלא ידעו לטפל בהם בצורה מושכלת, ואת זה רצינו לנטרל, גם אם אחת מתוצאות הלוואי מבחינת הבנקים ונושים אחרים היא שיותר קל לבצע פשיטת רגל או לקבל הפטר. הערך של שיקום ביחידים הוא בעינינו דרמטי. הוא מגלם לא רק היבט כלכלי אלא גם היבט ערכי של כבוד האדם, כלומר שהשלטון לא מתעלל סתם באנשים".

איך ישפיע החוק על מערכת המשפט? בנושא זה קיימים ויכוחים לא מעטים. ליכט הזכיר את מנגנון הכניסה לתהליך. "ימונה נאמן עם תכנית שיקום כלכלית, שהחייב יוכל להבין ממנה תוך כמה שנים הוא יוכל לצאת לדרך חדשה. היום אתה לא באמת יודע כאשר אתה נכנס לפשיטת רגל, תוך כמה שנים תוכל להשתקם. בהוצאה לפועל יהיה מנגנון של הפטר לחובות קטנים, ולבית משפט השלום יגיעו רק דברים מאוד רגישים שדורשים הכרעה שיפוטית".

אחד ממבקרי החוק החדש בנושא חייבים יחידים, במהלך הכנס, היה השופט איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לדבריו, החוק עושה הלימה בין שורת חוקים שעוסקים בחדלות  פירעון, וכולל מתווה ברור וסדור. "עם זאת, אני לא שותף לאופטימיות שאנשים לא יגישו בקשות לפשיטות רגל של חייבים. אני חושב הפוך, כי הנגישות תהיה יותר גדולה. הסיבה היא שכבר לא מדובר בבית משפט מחוזי ולא בבית משפט שלום אלא בכונס הרשמי, או בשמו החדש הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי. יהיה יותר קל להגיש בקשות, וזרימת הבקשות תהיה הרבה יותר גדולה מאשר הזרימה כיום שהיא בלתי נדלית".

השופט אורנשטיין גם הביע הסתייגות מהסמכויות שניתנו לממונה בתיקי חייבים. "נתנו לממונה, שהוא גוף מנהלי, לתת סמכות של הפטר, סכמות לאשר מכירה של נכסים וסמכויות שיפוטיות שונות. אני תוהה אם מחר יגיע לשולחנו של הממונה מכר של נכס של חייב עם ירושה שהוא קיבל, שיש סביבו ויכוחים. נכון שיהיו מקרים מסוימים שיצטרכו להיות נדונים בבית משפט שלום, אבל בכל הכבוד, הממונה הוא פקיד ולא שופט. אין לו שיקול לדעת. יצטרכו לתת לכונס הרשמי שיקול דעת להחליט בעניינים שהם הרי גורל, ואני יכול לדמיין לעצמי תיקים כאלה שחלפו לפניי".

בהתייחסו להגדרה של חדלות פירעון, אמר השופט אורנשטיין כי בתחום התאגידים החוק עשה סדר ועיגן בפסיקה מגמות קיימות. "לעומת זאת, בתחום היחידים אני חושב שהמטוטלת עברה יותר מדי לצד החייב. בתחילת הדרך דיברו על כך שחייב יכול להגיש בקשת פשיטת רגל גם אם הוא חייב 10,000 שקל. אני נדהמתי כשראיתי את זה, הייתי בטוח ששכחו כמה אפסים… המסר החברתי צריך להיות שאם לווית כסף, אתה צריך להשיב אותו. ראיתי בקשות לפשיטות רגל על 30 ו-40 אלף שקל של אנשים בני 30. לא יעלה על הדעת שהם יקבלו הפטר. אז העלו את הרף ל-50 אלף שקל. אנחנו שוכחים את הנושים. בעל מכולת שלא שילמו לו 7,000 שקל הוא מסכן, עבורו זה הרבה מאוד כסף. נכון שפשיטת רגל היא לא תהליך נעים, אבל הסטיגמה לא כזו גדולה. אנשים נוסעים לחו"ל, כי מישהו אחר מממן להם את הנסיעה.

"אני לא אומר שלא צריך לאפשר לחייב שנקלע לקשיים לפתוח דף חדש, אבל צריך לבדוק את הסיבות שהוא נקלע לקשיים. זה לא צריך להיות מאוד קל ונגיש, כי אנחנו מעבירים מסר לא נכון לדורות הבאים שלנו, שיוכלו להימנע מתשלום חובות. היה אצלי בדיון חייל בסדיר ושאלתי אותו 'איך צברת חובות של 30 אלף שקל?'. אז הוא ענה: 'מה הבעיה, הכל בלחיצת כפתור'. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שהוא בכלל לא מבין איפה הוא נמצא", אמר השופט אורנשטיין.

אבי ליכט אמר: "ליחידים המסר הוא ערכי ואני לא מתבייש בו. תקראו לזה תאונה כלכלית או איך שאתם רוצים. אנחנו רוצים לנטרל את עולם הענישה. עצם הביטוי פושט רגל מבטא שעשית חטא או פשע. לכן, הביטוי פושט רגל לא נמצא בחוק ופקודת פשיטת הרגל בוטלה. ההגדרה היא אדם חדל פירעון ורואים בו לעיתים מישהו שעבר תאונה כלכלית או לקח סיכון והסיכון לא התממש.

"לצד זה, לקחנו גם משימה לטפל ברמאים. אסור להתעלם מכך שרוב הציבור הוא נורמטיבי ולא רוצה לשקר, וצריך להאמין שרוב האנשים לא מתכוונים לשקר. לכן, הגישה היותר מקובלת היא שבקבוצה הקטנה של הרמאים צריך לטפל בפינצטה, ולא להעניש עיר שלמה על מספר חוטאים. כדי לשפר את יכולות החקירה ולטפל ברמאים, ניתנו לכונס הרשמי סמכויות חקירה כמו סמכויות של שוטר.

"לגבי הטענה על גן עדן לחייבים, אז גן עדן זה לא. ממנים לך נאמן ששולט על כל היבט בחיים שלך, אתה חי תחת פיקוח ולא יכול לעשות שום דבר בעצמך. אתה נכנס לתקופת תשלום שיכולה להיות שלוש-ארבע שנים עם מגבלות, ואם אתה רמאי, היא יכולה להיות הרבה יותר ארוכה. לכן, אני לא חושב שאדם ייכנס מרצונו לחדלות פירעון, אלא אם הוא רמאי ושקרן ובאנשים כאלה צריך לטפל".

השופט אורנשטיין אמר כי העובדה שבית המשפט ייפגש עם החייב פעם אחת היא בעייתית. "בית המשפט פוגש את החייב כאשר מגישים את התוכנית, ואני חושב שהמפגש היחיד הזה הוא מעט מדיי. למרות שזה אולי נגד האינטרס שלי, כי ריבוי דיונים בבתי המשפט מציף את המערכת ביותר תיקים, אני חושב שהנושאים צריכים להיות נדונים מול שופט ולא מול הממונה שהוא פקיד ציבור. מתן הפטר, שהוא אקט מנהלי, הוא גם אקט שיפוטי, ואני לא חושב שזה צריך להיות בידי פקיד, שעלול להיות נתון ללחצים, אלא בידיים של שופט".

לדבריו, "בית המשפט מוגבל לבחירה של בעלי תפקיד על פי רשימה שתוצע על ידי הממונה ולא שבית המשפט בוחר מיוזמתו. למה אני צריך לומר ששלושה שמות שהציעו לי, שבחר המחשב, הם אלה שמועמדים לתפקיד, כאשר אני מבין שהם לא ראויים, במקום שיתנו לבית המשפט שיקול דעת למנות את האדם הנכון".

אבי ליכט דחה את הביקורת ביחס לשינוי במעמדם של החייבים והתייחס למעמדם של הנושים, ובכללם הבנקים. "השאלה היא לא אם החוק נכון או לא, כי החוק הוא כבר עובדה מוגמרת. השאלה היא איך אפשר להבטיח שהוא יהיה לטובת המשק. לאורך כל תהליך החקיקה היו הבנות שלבנקים יש תפקיד קריטי במשק, ולא רצינו לפגוע בתפקידם. אמנם רצינו להיות אגרסיביים, אבל שמרניים. ניסינו לפעול בשיתוף פעולה עם הבנקים, אם כי לא תמיד הסכמנו.

"הבנקים צריכים להקשיב ולהבין שישנן הרבה טענות על התנהלות המערכת הבנקאית. חלקן לא מוצדקות, אבל חלקן מוצדקות, ואני ממליץ לבנקים להקשיב ולהתנהל מול הביקורת הזו בצורה יותר בוגרת, לנסות להכיל אותה. אני יודע שהבנקים לא אגרסיביים, ונתקלתי בלוביזם אגרסיבי במגזר העסקי, אבל עדיין אני חושב שנקודת האיזון מבחינת הבנקים צריכה להיות במקום אחר.

"כאשר מתחכמים עם הממשלה והכנסת, מגיעה בסוף תגובה שהיא הרבה פעמים לא מידתית ביחס לבעיה שהמחוקק מבקש לפתור. המחוקק מתנהג לעיתים כמו אדם שרוצה לבצע ניתוח מוח כאשר על ידיו יש כפפת בייסבול. לכן, התנהגות המגזר העסקי צריכה להיות מידתית.

"אומרים שמצד אחד מסממים את האנשים באשראי ואחר כך עוזרים להם להיחלץ ממשברים באמצעות חקיקה. אני רוצה להזכיר לבנקים שהם אלה שנותנים את האשראי. במערכת היחסים בין נותן אשראי למקבל אשראי יש צד חזק וצד חלש. לכן, מי שאחראי הוא הבנקים ולאו דווקא הלקוח שחושב שיוכל למממן רכישת רכב באמצעות אשראי. אי אפשר להאשים כל הזמן את הממשלה".

פרופ' שלום לרנר, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, אמר בכנס כי ראוי לברך את יוזמי החוק על התהליך המובנה שקיים בו. "המגמה לעודד חייבים ליזום הליכי חדלות פירעון אינה אופיינית רק לישראל. הפילוסופיה מאחורי החוק היא שחייב יחיד שלא עומד בפירעון חובותיו זה יותר מקרה של כשל אשראי מאשר פגם מוסרי, ולכן הוא זכאי להפטר. מדובר במקרים שגם אם 'ננער את כל כיסיו של החייב' לא נמצא כלום. אבל צריך לשים לב לעניין תום הלב. אם לא קיים תום לב, בית המשפט לא יעלה את החייב על מסלול של הפטר. הרבה חייבים נוסעים כיום לחו"ל, והכל כביכול על חשבון מישהו אחר. קראנו באחרונה על חדל פירעון רשמי, פושט רגל, שהגיש בקשה לשלם 8,000 שקל בחודש, ובמקביל הוא משלם שכר דירה של 30 אלף שקל וגם נהנה מנסיעות והטבות נוספות.

איך מתנהל התהליך? פרופ' לרנר מסביר כי כבר בשלב הראשון להוצאת צו לפתיחת הליכים קיימות הגבלות שונות על החייב ועיכוב הליכים אינדיבידואלי. "אחד הרעיונות המרכזיים של חדלות פירעון הוא שלא יתנו לכל נושה ונושה לפעול באופן אינדיבידואלי. הפעילות נעשית בצורה מאוחדת תחת הנאמן שמתמנה לחייב. ההליכים המשפטיים נפסקים באמצע, כולל הליכי גבייה של חובות עבר, כי יש בכך משום העדפת נושים".

לאחר מכן מתחילה תקופת ביניים, משלב פתיחת ההליכים ועד להוצאת צו לשיקום כלכלי. הנאמן צריך לבדוק גם באמצעות חקירה את מצבו הכלכלי של היחיד וחייב להציג את ממצאיו תוך תשעה חודשים. פרופ' לרנר ציין כי באיגוד הבנקים טענו שפרק הזמן הזה לא יספיק, כי היחיד לא פעם מעלים נכסים. "סמוך לחדלות הפירעון אנשים נזכרים בקרובי המשפחה שלהם, מעבירים אליהם רכוש, וזאת בתקופה שבה רבים מהם חיים על חשבון מישהו אחר".

על סמך הדוח של הנאמן, הממונה על חדלות פירעון מגיש לבית המשפט תכנית לשיקום כלכלי. זו הנקודה שעליה התלונן השופט אורנשטיין, שבה בית המשפט פוגש לראשונה את החייב. רק בית המשפט נותן צו לשיקום כלכלי.

חייב יקבל הפטר לאלתר בלי תכנית תשלומים, כאשר דמי המחיה החודשיים שהוא זקוק להם, כדי לכלכל את משפחתו, עולים על כושר ההשתכרות שלו. לעומת זאת, כאשר כושר ההשתכרות של החייב עולה על דמי המחייה, קובעים לו תכנית תשלומים לתקופה ממוצעת של שלוש שנים, ובחוק קיימת אפשרות לקצר או להאריך את התקופה.

לדברי פרופ' לרנר, דמי המחיה וכושר ההשתכרות צריכים להיקבע באופן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. "ועדה בראשות פרופ' רון חריס, לבחינת תכנית הפירעון בהליכי פשיטת רגל, המליצה על דמי מחיה וכושר השתכרות אובייקטיביים. קיימת טענה שהסכומים גבוהים מדיי, והנושא הזה הוא חלק מהתקנות לחוק שאמור לפרסם משרד המשפטים".

סיגל יעקבי, האפוטרופסית הכללית והכונסת הרשמית, אומרת כי אחד העקרונות המשמעותיים שנקבעו בחוק הוא שיחיד יהיה רשאי לפתוח בהליכי חדלות פירעון לא רק אם הוא נמצא בחדלות פירעון ממש, אלא גם אם הסעד יסייע בידו למנוע את חדלות פירעונו. "איגוד הבנקים העלה חשש שהמונח הזה הוא מאוד עמום, וחייבים עלולים לנצל אותו לרעה. אני מבינה את החשש הזה, אבל אפשר לתת לו מענה. אם חייב נמצא על קו התפר וזקוק לחדלות פירעון, כדי להתמודד עם שיעורי ריבית או עם היעדר יכולת תזרימית בהווה, אבל בטווח הארוך הוא מסוגל לפרוע את החוב – יש לאפשר לו להיכנס להליך. אין מקום לקבוע לחייב כזה תכנית פירעון שפוטרת אותו מחלק מהחוב, אלא לקבוע הסדר שתואם את היכולות שלו, כדי שלא ייקלע בפועל להליך חדלות פירעון. סך החובות המינימליים להגשת בקשה תעמוד על 75 אלף שקל".

לדבריה, הערה נוספת של הבנקים היתה שצריך לתת לממונה שיקול דעת, כך שאם החובות אכן נוצרו בחוסר תום לב, יהיה לממונה שיקול דעת לסרב לבקשה. "זו אחת הדילמות שאנחנו מתמודדים איתן. הנטייה שלנו לומר שעיקרון תום הלב הוא עיקרון-על שחולש על המשפט, ובנסיבות קיצוניות, גם אם החוק לא מסמיך אותנו לעשות זאת, ייתכן שנסרב לתת צו כינוס", אמרה יעקבי.

תנאי הכניסה לפתיחת הליכים

רף הכניסה להליך בבקשת חייב הוא 50 אלף שקל, אך נקבעו שני חריגים:

• הגשת הודעה על ידי היחיד לרשם ההוצאה לפועל על כך שאין ביכולתו לשלם את החוב הפסוק, שרואים אותה כבקשה לפתיחת הליכים.
• רשם הוצאה לפועל רשאי לתת צו לפתיחת הליכים ליחיד שסך חובותיו אינו עולה על 50 אלף שקל, ובלבד שמצא כי ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ובכלל זה אם מתקיימים נגד החייב הליכים לפי פקודת המסים (גבייה).

יחיד יהיה רשאי לפתוח בהליכי חדלות פירעון לא רק אם הוא נמצא בחדלות פירעון אלא גם אם הצו יסייע בידו למנוע את חדלות פירעונו.

סף החובות המינימלי בבקשת נושה יעמוד על 75 אלף שקל.

גידול של מאות אחוזים בפעילות הכונס הרשמי

עו"ד סיגל יעקבי, האפוטרופסית הכללית והכונסת הרשמית, אומרת כי הכונס הרשמי הוא שחקן מרכזי בהליכי חדלות פירעון גם היום, אבל מעמדו לאורך השנים הלך ונשחק כתוצאה מ"גידול דמיוני" במספר הליכי פשיטות הרגל, ופעולות שבוצעו בעבר על ידי הכונס הרשמי כבעל תפקיד מבוצעות כיום על ידי בעלי תפקיד חיצוניים.

"החוק החדש מגדיר לנו במפורש מה התפקיד שלנו: הוא קודם כל לפעול לשמירת התקינות, היעילות וההגינות של הליכים לפי החוק ולשמור על האינטרס הציבורי בהליכים אלה, לפקח על התנהלות נאמנים, לנהל את תהליכי חדלות פירעון של יחידים, ולאסוף מידע על הליכי חדלות פירעון לשם ניתוח ומחקר".

לדברי יעקבי, היערכות הגוף שהיא עומדת בראשו לעידן של החוק החדש כוללת עבודה של ארבעה צוותים עיקריים: אחד עוסק בשינויים בהליכי העבודה והקמת מערכות המחשוב, השני הוא צוות משפטי שליווה את הדיונים בכנסת וכיום שותף לתהליך התקנת התקנות. צוות שלישי מטפל במשאב האנושי, והרביעי עוסק בהבניית שיקול הדעת. הוא בוחן את המצבים שבהם יש לממונה סמכויות לקבלת החלטות ומבנה את שיקול הדעת.

"יש כאן שינוי שהוא לא רק שינוי תפקיד אלא גם שינוי תפיסה. מגוף שהוא צד בהליך אנחנו הופכים לגוף שמקבל החלטות, ובפוזיציה הזו לא ניתן לבוא עם אג'נדה לצד כזה או אחר. המטוטלת עברה שינויים, ייתכן שממצב של פרו נושים היא עברה לפרו חייבים, והיא צריכה להתאזן באמצע", אומרת יעקבי.

לדבריה, מושקעים משאבים עצומים בהיערכות לחוק. "אני לא מכירה עוד גוף ציבורי שחווה גידול בהיקף הפעילות כמו הכונס הרשמי. מדובר בגידול של מאות אחוזים בעשור האחרון, ותוספת כוח האדם שקיבלנו רחוקה מלשקף את הצרכים שנובעים מהגידול הזה. העומס העצום הזה הביא לשחיקה במעמדנו.

"התחלתי לעבוד בכונס הרשמי בשנת 2000 ואז הכרתי כל חייב שבו טיפלתי באופן אישי. ידעתי מה הוא עושה, היכן הוא עובד והאם הוא מנסה לתחמן אותי. היום אין יכולת אמתית לדעת את זה. אחד המחירים של פעילות בעומס יתר כזה הוא היכולת לפספס לכיוון הרע – כלומר לפספס אנשים שמנסים לנצל לרעה את ההליך.

"אי אפשר להתייחס לכל אוכלוסיית החייבים כמקשה אחת. יש אוכלוסיית חייבים מסכנים שעושים את המקסימום כדי לשלם את החובות, ולא משנה מה נעשה – אין להם יכולת לשלם יותר. לטובת חייבים כאלה אני פרו חייבים. בעניין חייבים שמנצלים לרעה את ההליך, אני יותר קרובה לעמדה שאין מקום לאשר להם להיות בהליך מאשר לעמדה שמצדדת במתן אישור להאריך להם את התקופה", אומרת יעקבי.

האם משתנה משהו באופי עבודת הכנ"ר, לאור העובדה שיהיה למעשה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה?

יעקבי מודעת לשינוי ואומרת: "בעבר, הכונס הרשמי ראה את עצמו בתפקיד עצמאי שמנותק מהאינטרס של המדינה, כמי שתפקידו לאזן בין האינטרסים של הצדדים השונים בהליך. בעניין הזה נאמר עתה במפורש שאנחנו כפופים ליועץ המשפטי לממשלה. יש שתי דרכים להסתכל על זה. אחת: שוללים לנו את העצמאות ופוגעים ביכולת התפקוד העצמאית שלנו, ודרך אחרת היא לומר שאם יש כאן אינטרס ציבורי הוא בסופו של דבר אחד. לא תמיד מתקבלת עמדתנו, אבל צריך להבין שיש שינוי.

"יש אצלנו שינוי תפיסה שנובע מכך שאין לך יכולת אמתית לבצע פיקוח כשאתה עובד עם בעל תפקיד באופן שוטף ויושבים יחד לקפה. זה לא כמו יחסים שבין סניגור לקטגור. הממונה והנאמן נמצאים למעשה באותו צד, ויש הנחיה מפורשת שהנאמן יפעל לפי הנחיות הממונה. לכן, אי אפשר לבצע פיקוח אמתי כאשר זהו מרקם היחסים. זה הביא אותנו להחלטה להקים מחלקת פיקוח נפרדת על הנאמנים, עם ריחוק מסוים מהעבודה השוטפת, וכך תהיה לה יכולת לטעון כלפי בעל תפקיד שהוא אינו ממלא את תפקידו כראוי".

לדברי יעקבי, הסמכויות שניתנו לכונס הרשמי הן סמכויות מנהליות. "זה לא אומר שלכל עובד של הכונס הרשמי, אותו פרקליט מוסמך, יהיה שיקול דעת בלתי מוגבל לתת החלטה כפי שהוא רואה לנכון. כחלק מההיערכות לחוק חדלות פירעון, יש לנו צוות שעוסק בהבניית שיקול הדעת לעורכי הדין בכונס הרשמי, כדי לייצר אחידות במחוזות השונים. יש פחות סלחנות כלפי החלטות שונות שיינתנו במחוזות שונים של הממונה, לעומת החלטות שונות שיינתנו במחוזות השונים של בתי המשפט. זה לא אותו מעמד".