אחריות הבנקים בעת שוד כספות

על פי ההסדר הנהוג בארץ ובעולם, נמסרת לרשות הלקוח כספת פרטית משלו, בדרך כלל חלק מ"גוש כספות" גדול המצוי בחדר כספות מבוצר. כדי להיכנס לחדר הכספות, דבר שניתן לעשות רק בשעות הפתיחה של הסניף, על הלקוח למלא אחר הליך מסוים – בדרך כלל להזדהות לפני פקיד הבנק ולחתום על כרטיס המתעד את הביקור בכספת. לכל כספת יש בדרך כלל שני מפתחות שונים: האחד מוחזק בידי הלקוח והאחר נשמר בבנק. על מנת לפתוח את הכספת נדרש שימוש בו זמני בשני המפתחות, דבר המיועד להבטיח שהבנק לא יוכל לפתוח את הכספת על דעת עצמו. משנפתחה הכספת, נעזב הלקוח לבדו בחדר הכספות, והוא רשאי להכניס לכספת ולהוציא ממנה חפצים בפרטיות מוחלטת. משסיים הלקוח את ענייניו, הכספת ננעלת אם באמצעות שני מפתחות או במפתחו של הלקוח בלבד. על פי הסדר זה אין הבנק יודע מהי תכולת הכספת ואם בכלל נמצא בה חפץ כלשהו, או שמא היא ריקה.

כפי שנראה להלן, לפרטים הטכניים הללו נודעת חשיבות רבה לצורך קביעת מהותו המשפטית של ההסדר.

הבנקים בארץ נוהגים לתאר את העסקה כהסכם שכירות.[2] הטופס עליו חותם הלקוח נקרא "הסכם שכירות כספת", הלקוח נקרא "השוכר", הבנק הוא "המשכיר", התשלום שהלקוח משלם לבנק עבור השימוש בכספת נקרא "דמי שכירות", וכו'. הטעם לכך ברור: משכיר אינו אחראי לתכולת החפצים של השוכר הנמצאים במושכר. למען האמת, גם המחוקק משתמש במונחים מתחום השכירות. סעיף 10(8) לחוק הבנקאות (רישוי), התשנ"א – 1981, הקובע את העיסוקים המותרים לבנק, מדבר על "השכרת" כספות. סעיף 13א לפקודת הבנקאות עוסק ב"השכרת" כספת משותפת. הוראות בנק ישראל מדברות על ניתוק הקשר עם "שוכרי" כספות.[3] אבל בחינה מדוקדקת יותר של הסדר הכספות מובילה למסקנה כי לא מדובר בעסקת שכירות.

הבנק כשומר

חוק השומרים, תשכ"ז – 1967, מגדיר בסעיף 1: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". במבט ראשון נראה כי מתמלאים תנאי הסעיף, הבנק מחזיק בתכולה והוא איננו הבעלים שלה. אבל היסוד הסבוך בהגדרה זו הוא המונח "החזקה". חוק השומרים לא מגדיר מהי ההחזקה הנדרשת. בספרות המשפטית נאמר כי החזקה מאופיינת על ידי שני גורמים: שליטה בנכס (יסוד פיסי) בצרוף כוונה לשלוט בו (יסוד נפשי).[4] אם כך, האם הבנק נחשב מחזיק בתכולת הכספת?

נתייחס ראשית ליסוד הפיסי. הכספת עצמה אומנם נמצאת בשליטת הבנק, אך אנו בודקים את שליטתו של הבנק בתכולה הפנימית השייכת ללקוח, וכאן קיים קושי. ללא המפתח שבידי הלקוח, אין הבנק יכול לפתוח את הכספת (אלא על ידי פריצתה שלא כדין או במקרים חריגים בהם הותר במפורש לבנק בהסכם הכספת לעשות כן). מצד שני, גם ללקוח אין שליטה מלאה בתכולה כי ללא המפתח שבידי הבנק, גם הלקוח אינו יכול לפתוח את הכספת. יתר על כן, הלקוח יכול לגשת לכספת רק בשעות מסוימות שהבנק קבע, ובתנאי שמילא אחר ההליך שהבנק קבע. הלקוח זקוק לאישור הבנק כדי לגשת לחפציו הנתונים בכספת. סממנים אלו מעניקים לבנק מידה גבוהה יותר של שליטה מאשר ללקוח. גם אם לבנק אין שליטה פיסית מוחלטת בתכולה, עדין יש לו שליטה ברמה גבוהה מאוד, ולדעתנו היא מספקת לצורך ההחזקה בחוק השומרים.[5]

קושי נוסף נוגע ליסוד הנפשי. האם הבנק אכן מתכוון לשלוט בתכולה? מובן כי הבנק מצידו יטען שכל כוונתו הייתה להשכיר את הכספת ללקוח, ולא לשלוט בתכולה. אולם בחינת העסקה בכללותה והתנהגות הבנק, מצביעה לדעתנו על כוונה שונה מצד הבנק. ראשית, הסדר הכספת מתנהל באופן המעניק לבנק רמה גבוהה של שליטה פיסית, והבנק לא יכול להתעלם מעובדה זו. בנוסף, הבנקים נוקטים אמצעי הגנה וביטחון חמורים מאוד ביחס לחדר הכספות בכלל ולכספות הפרטיות בפרט, אמצעים שנוקט רק מי שרואה עצמו אחראי לתכולת הכספות. הבנקים גם נוהגים לבטח עצמם מפני תביעות בגין נזק או אובדן התכולה. כאשר נגרם נזק, אין בנקים עומדים על כך שמדובר בשכירות, אלא מפצים את הלקוחות במסגרת הסדרי פשרה ומכירים באחריותם. ולבסוף, הבנקים יודעים כי כוונת הלקוחות איננה שכירות לשמה, אלא ליהנות מאמצעי הביטחון החמורים הנהוגים על ידי הבנק ולהשיג את אחריות הבנק לתכולה. הבנקים מוכנים לספק ללקוחות את השירות המבוקש על ידם, וטענה לפיה כל כוונתם הייתה לשכירות גרידא, נגועה בחוסר תום לב. אם כך, אנו סוברים שיש לראות את כוונתו האמיתית של הבנק ככוונה לשלוט בתכולה, מתוך מטרה לשמור עליה.

בעיה אחרת נובעת מכך שהבנק אינו יודע מהי בדיוק התכולה המופקדת בכספת.[6] כיצד ניתן לדבר על כוונה לשלוט בנכס, כאשר אדם כלל לא יודע מהו הנכס הנשלט על ידו? באחד המאמרים העוסקים בחוק השומרים הובאה דוגמה של אדם המקבל לשמירה שולחן ואינו יודע שבשולחן מגירת סתרים ובה אבן חן. אותו אדם לא ייחשב למחזיק באבן החן.[7] אולם דוגמה זו שונה מסוגיית הכספות. הבנק אומנם אינו יודע את פרטי הרכוש המופקד בכספת, אך יש לו ידיעה על עצם קיומו של הרכוש וכן ידיעה כללית על מהותו. מסקנה זו עולה מנוסח חוזי הכספות הנהוגים בבנקים, בהם נקבע כי הלקוח רשאי להפקיד בבנק רק חפצי ערך ודומיהם, ואינו רשאי להפקיד נכסים אחרים.[8] במילים אחרות, די במודעות לגבי עצם ההחזקה אף אם פרטי הנכס המוחזק אינם ידועים למחזיק במדויק. מודעות זו מתקיימת אצל הבנק ועל כן ניתן להכיר בכוונתו לשלוט בתכולה.

מהאמור לעיל עולה כי הבנק מקיים הן את היסוד הפיסי והן את היסוד הנפשי של ההחזקה, ועל כן ייחשב שומר על פי חוק השומרים. אולם קושי נוסף בדרך לקביעה זו הוא סעיף 14 לחוק השומרים, הקובע שהוראות חוק השומרים יחולו באין כוונה אחרת משתמעת מההסכם בין הצדדים. בהסכמי הכספות, כאמור, מתוארת העסקה כשכירות, ולכן עולה מהם לכאורה כוונה אחרת – כוונה לפעול לפי דיני השכירות ולא לפי הוראות חוק השומרים.

אולם פרשנות החוזה והתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, מובילה לתוצאה שונה. כאמור, אנו סבורים שהבנק, כמו גם הלקוח, מתכוון למעשה לשמירה. אבל נניח לרגע שכוונת הבנק היא לשכירות, שאז לכל אחד מהצדדים כוונה שונה. מה תחשב במקרה כזה "הכוונה המשתמעת מההסכם" לצורך סעיף 14? באחד מפסקי הדין המובילים של בית המשפט העליון בנושא פרשנות חוזה, מ.י. נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ,[9] קבע הבית המשפט העליון כי כאשר אין לשני הצדדים כוונה זהה, יש לבחון את תכלית העסקה באופן אובייקטיבי. התכלית האובייקטיבית היא זו שתחשב כ"כוונת הצדדים" או "כוונת ההסכם", ואפילו אם היא עומדת בסתירה למילותיו המפורשות של ההסכם. כשמדובר בכספות, תכליתה האובייקטיבית של העסקה היא שמירה. יש להתעלם, אפוא, מתיאור העסקה כשכירות, ובהתאם, ניתן להחיל עליה את חוק השומרים.

מקל וחומר יחול חוק השומרים כאשר כוונת שני הצדדים היא שמירה.

דרך אחרת להגיע לאותה תוצאה היא על ידי שימוש בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג – 1982. חוזה אחיד הוא חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד (הבנק) על מנת לשמש אותו בחוזים רבים בינו לבין אנשים שונים (הלקוחות). אם בחוזה אחיד מופיע תנאי מקפח, רשאים בית המשפט או בית הדין לחוזים אחידים לבטל את התנאי האמור. סעיף 4(1) לחוק החוזים האחידים קובע כי תנאי הפוטר את הספק, באופן מלא או חלקי , מאחריות שהייתה מוטלת עליו לפי כל דין לולא אותו תנאי, חזקה עליו שהוא מקפח. הנטל לסתור את החזקה מוטל על הבנק, עליו להראות שבהתאם לכל נסיבות העסקה ולמכלול תנאי החוזה, התנאי אינו מקפח. הסעיפים בהסכם הכספת המתארים את העסקה כשכירות, באים לפטור את הבנק מאחריותו כשומר על פי חוק השומרים, ועל כן חזקה שהם מקפחים את הלקוח. קשה לראות כיצד יצליח הבנק לסתור חזקה זו ולהוכיח אחרת. התוצאה תהיה ביטול אותם סעיפים.

לסיכום, הבנק ייחשב שומר של התכולה, למרות שהסכם הכספת מנוסח כהסכם שכירות.

נציין כי גם בארצות הברית הבנק נחשב שומר.[10]

הבנק כשומר שכר

חוק השומרים מכיר במספר סוגי שומרים, כשכל אחד מהם נושא במידה שונה של אחריות. לאחר שקבענו כי הסכם הכספת יוצר יחסי שמירה בין הבנק לבין הלקוח, יש לקבוע איזה סוג של שומר נחשב הבנק, על מנת לקבוע את היקף אחריותו.

מכיוון שהלקוח משלם לבנק עבור השימוש בכספת, הבנק נחשב שומר שכר. לפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים, שומר שכר נושא באחריות כמעט מוחלטת. הוא אחראי לכל נזק או גניבה של התכולה, אלא אם הדבר קרה בנסיבות שהשומר לא צריך היה לצפות ולא יכול היה למנוע. לפיכך כדי להחליט בכל מקרה ומקרה האם הבנק אחראי לשוד הכספות, יש לנתח את עובדות המקרה ולקבוע, האם צריך היה לצפות את הנזק בדרך בה הוא קרה, והאם ניתן היה למנוע אותו. רק אם שתי התשובות שליליות, יהיה הבנק פטור מאחריות. המציאות מוכיחה כי לא תמיד קל לענות של שאלות אלו.

כך למשל, ביולי 1999 בוצע שוד כספות בסניף של בנק המזרחי בחולון, הממוקם בבניין מגורים בקומת הרחוב. לפי הדיווחים, הפורצים חפרו מנהרה תת קרקעית ממקלט הבניין אל מרתף הסניף, ומהמרתף נכנסו אל חדר הכספות הסמוך לו דרך חלון משוריין שהיווה יציאת חירום. המקלט והמרתף לא היו סמוכים זה לזה, דבר שהצריך את השודדים לחפור בעומק הקרקע מנהרה באורך מספר מטרים. הבנק התקין מערכת אזעקה המחוברת למוקד אבטחה, וכן דאג שייערך סיור על ידי חברת אבטחה מדי לילה. אך כל אלה לא הועילו. השודדים פרצו כמאתיים כספות וגנבו כשלושים מיליון דולר בכסף ובתכשיטים. להערכת המשטרה עבודת החפירה נערכה במשך חודשים ארוכים, ולא ברור כיצד אף אחר מעובדי הסניף או דיירי הבניין לא הבחין במתרחש. כדי להחליט אם הבנק אחראי במקרה הנדון, יש לקבוע האם הבנק צריך היה לצפות את הפריצה בדרך המתוחכמת בה נעשתה, והאם ניתן היה למנוע אותה. הבנק טען להגנתו כי דרש מחברת האבטחה לבדוק במהלך הסיורים גם את הירידה למקלט. דווקא טענה זו של הבנק שימש לו לרועץ, כי עולה ממנה שהבנק צפה אפשרות של פריצה מכיוון המקלט.[11]

מקרה שוד אחר ארע בדצמבר 2001 בסניף כפר שמריהו של בנק לאומי. גם כאן חפרו השודדים מנהרה בעומק הקרקע, הפעם ממבנה נטוש הנמצא בסמוך לסניף, ישירות אל חדר הכספות הנמצא במרתף הסניף. המנהרה הייתה באורך 15 מטרים ובקוטר מטר וחצי. לפי הערכות המשטרה עבדו השודדים עם פטישי אויר, מצוידים בגנראטור, והוציאו ערימות גדולות של עפר מדי יום. גם כאן לא ברור כיצד אף אחד לא הבחין במתרחש. שוב, כדי לקבוע את אחריות הבנק יש להחליט האם הבנק צריך היה לצפות את הפריצה והאם יכול היה למנוע אותה.[12] גם אם במקרה הקודם ניתן אולי לומר שהבנק לא צריך היה לצפות פריצה על ידי חפירה תת קרקעית כפי שארע, ביצוע פריצה נוספת בדרך דומה עלולה להוליך למסקנה כי כיום כבר יש לצפות פריצה גם בדרך שכזו.

חוזה קבלנות

אפשרות נוספת לסווג את חוזה הכספת היא לראותו כחוזה קבלנות. סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974 מגדיר חוזה קבלנות כ"חוזה…למתן שירות בשכר, כשהקבלן אינו עובד של המזמין". הסכם הכספת יכול להיחשב חוזה קבלנות, כשהשירות הניתן על ידי הבנק (הקבלן) ללקוח הוא שירות שמירה על תכולת הכספת. ראינו לעיל כי כוונת הצדדים, או לפחות תכליתה האובייקטיבית של העסקה, היא שמירה, והדבר תואם גם מודל של חוזה קבלנות כאמור.

סעיף 6(ב)לחוק חוזה קבלנות קובע כי אם נגרם נזק או אובדן לנכסים נשוא חוזה הקבלנות, כשהם היו בידי הקבלן, אחראי הקבלן כשומר שכר. אם כך, אין צורך להכריע אם הבנק שומר או קבלן שמירה, בשני המקרים הוא נושא באחריות זהה.

חוזה ביטוח

למראית עין ניתן לסווג את הסכם השכירות כהסכם ביטוח. סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 מגדיר: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח (הבנק) לבין מבוטח (הלקוח), המחייב את המבטח (הבנק), תמורת דמי ביטוח (התשלום בגין הכספת), לשלם בקרות מקרה הביטוח (שוד הכספת) תגמולי ביטוח (פיצוי) למוטב (הלקוח)". אולם הסכם הכספת אינו הסכם ביטוח. בחוזה ביטוח כוונת המבוטח היא לקבל תגמולי ביטוח בקרות הנזק. אך בהסכם הכספת הלקוח מתקשר בהסכם על מנת להבטיח אמצעי הגנה לתכולה שימנעו את השוד והנזק, ותוצאת הלוואי של העסקה היא שאם ייגרם בכל זאת נזק לתכולה, הבנק יפצה את הלקוח. במילים אחרות, מדובר בעסקת שמירה (או קבלנות שמירה) הכוללת מטיבה פיצוי בשל נזק, ולא עסקת ביטוח לשמה.

ראוי לציין כי לפי סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי), אסור לבנק לעסוק בביטוח. כמו כן לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א – 1981, אין לעסוק בביטוח ללא רישיון, ולבנקים אין רישיון לעסוק בביטוח כספות. כך שניתן להניח כי לפחות מבחינת הבנק אין לו כוונה לעסוק בתחום כמבטח.

סעיף הפטור מאחריות

בהסכמי הכספות נוהגים הבנקים לציין במפורש כי הם אינם אחראים לתכולת הכספת. מה כוחו של סעיף כזה? לפי סעיף 4(1) לחוק החוזים האחידים הנזכר לעיל, חזקה שסעיף הפטור הוא תנאי מקפח ועל כן רשאים בית המשפט או בית הדין לחוזים אחידים לבטלו.

הוכחת הנזק

גם אם מגיעים למסקנה שהבנק אחראי כשומר שכר במקרה מסוים, עדין נותר מחסום אחד בפני הלקוח בדרך לקבלת פיצוי מהבנק, והוא הוכחת הנזק. כיצד ניתן לקבוע מה באמת הייתה תכולת הכספת בעת השוד, ולהעריך את שוויה? הקושי נובע מכך שרק הלקוח יודע מה היה בכספת בכל רגע נתון. עובדה זו יכולה להיות מנוצלת לרעה על ידי הלקוח, ש"ימציא" חפצים שלא היו לו בכספת ויטען לנזק גבוה יותר מהנזק האמיתי שנגרם לו.

לפי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) רשאי בית המשפט לפסוק במשפט אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין, ללא ראיות נוספות. אם כך ניתן עקרונית להסתפק בעדות יחידה של הלקוח התובע את הבנק. אולם, סעיף 54 לא מתייחס למשקלה של העדות, ומסיבה זו מומלץ להביא ראיות מסייעות. למשל עדות של אנשים אחרים בדבר הפקדת חפצים בכספת; העתק תלונה שהגיש הלקוח במשטרה בסמוך לאחר האירוע; הצהרה שנמסרה לקציני הביטחון של הבנק בסמוך לאחר האירוע; אישורי רכישה של תכשיטים אשר לפי הטענה היו בכספת, בפרט אם נרכשו בסמוך לפני השימוש בכספת או במהלכו; לגבי רכוש שהתקבל בירושה – צו ירושה המתייחס במפורש לאותו רכוש; פוליסת ביטוח של התכולה (אם כי במקרים רבים מבטחים הלקוחות את התכולה בסכום הפחות מערכה, מתוך הסתמכות על אמצעי הביטחון של בנק), ועוד.[13]

בארצות הברית טענה לקוחה כי בכספת היו שטרות כסף שקיבלה מקרובי משפחה. קרובי המשפחה העידו כי אכן מסרו את השטרות לתובעת וכי היא יצאה מייד לבנק להפקיד אותם בכספת.[14] במקרה אחר דובר בכספת של תאגיד, אשר תכולת הכספת נרשמה בספריו. מנהלי התאגיד העידו כי הפקידו סכום מסוים בכספת חמישה ימים לפני השוד, מועד בו כנראה היו בכספת גם כסף וניירות ערך שהופקדו בהזדמנויות קודמות, אם כי המנהלים לא ספרו או בדקו אותם באותה הזדמנות.[15] בעניין אחר המציא התובע עותק מצוואת אימו, המוכיחה כי זמן קצר לפני ההפקדה בכספת ירש ממנה סכום כסף גבוה.[16]

חלק מראיות אלה מוכיח לא יותר מאשר שהנכסים היו בבעלות הלקוח, ולאו דווקא שהופקדו בכספת ושאכן היו בה בעת השוד, אולם עדין יש להן משקל מסוים והן יכולות לחזק את גרסת הלקוח. מכיוון שנטל הוכחת הנזק מוטל על כתפי הלקוח, כל פרט יכול להיות חשוב.

ובמשפט אחד

לדעתנו הבנק נחשב שומר שכר ביחס לתכולת הכספות. פירושו של דבר שמוטלת עליו אחריות כמעט מוחלטת במקרי שוד כספות. יחד עם זאת, דרכו של הלקוח לקבלת פיצוי מהבנק איננה כה פשוטה, כי הוא יידרש להוכיח את תכולת הכספת בעת השוד ואת שוויה.

הערות

[2]     למעט בנק לאומי אשר מתאר בטפסיו את העיסקה כשמירה, אך מגביל את גובה אחריותו, ומאפשר תמורת סכום נוסף להגדיל את היקף אחריות הבנק.

[3]     ניהול בנקאי תקין 413-1 "ניתוק הקשר עם שוכרי כספות".

[4]     מ' חשין "שמירה ושומרים – לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967", משפטים ג (1972-1) 137, 147. ג' טדסקי "השומר על פי דין" משפטים ח (תשל"ח) 430, 434.

[5]     ראו גם י' שנהב, ר' לויתן "היבטים באחריותו של הבנק לרכוש המופקד בכספות לקוחות" הפרקליט לא (תשל"ז-ח) 119, 121. ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (תשנ"ח) 59-58.

[6]     על הסודיות הבנקאית בנוגע לכספת וזכות הפרטיות של הלקוח, ראו ר' פלאטו-שנער "הכספת הבנקאית באספקלריית הזכות לפרטיות" קריית המשפט א תשס"א 279.

[7]     חשין, לעיל הערה 4, בע' 147.

[8]     שנהב ולויתן, לעיל הערה 5, בע' 121-122. רנר, לעיל הערה 5, בע' 61.

[9]     ע"א 4628/93, פ"ד מט (2) 265.

[10]    פלאטו-שנער, לעיל הערה 1, המקורות הנזכרים בהערת שוליים 65. לגישה אחרת לפי מדובר בחוזה מיוחד שאינו ניתן לסיווג למשבצות החוזים המוכרות, ראו ר' בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי (תשנ"ו) 451.

[11]    על פרשה זו ראו ר' פלאטו-שנער "סוף שבוע בחדר הכספות" גלובס 7.7.99.

[12]    על פרשה זו ראו ר' פלאטו-שנער "שוד הכספות הגדול בכפר שמריהו: האם הבנק אחראי?" הארץ 31.12.01.

[13]    ראו גם ה' סטטמן "הטיפול בגניבות דברי ערך מכספות בבנקים – משימה בעלתי אפשרית" ביטוח 64 (1988) 24.

[14]    Shaefer v. Washington Safety Deposit Co. 117 N. E. 781 (1917)

[15]     Chicago German Hod Carrier v. Security Storage Trust & Deposit Co. 146 N. E. 135 (1924)

[16]    Wallace v. Central State Bank 279 S. W. 931 (1925)