הצעות להנהגת ביטוח פיקדונות הועלו בישראל כמה פעמים בעקבות פשיטות רגל של בנקים שכספי מפקידיהם הוחזרו מאמצעי בנק ישראל, כלומר – מכספי משלם המסים. לראשונה החל בנק ישראל לטפל בהכנת חוק לביטוח פיקדונות לאחר פשיטות הרגל של הבנקים י.ל. פויכטוונגר, אלרן וקרדיט. בשעה שבבנק ישראל טרחו בהכנת טיוטת החוק נחקק בראשית שנת 1969 התיקון לפקודת הבנקאות שהסמיך את נגיד בנק ישראל לערוב (באישור הממשלה) לפיקדונות שהופקדו בבנק שאינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו. ניתן לומר כי סמכות זו שניתנה לנגיד – והשימוש שנעשה בה כמה פעמים – היו בעוכרי כמה ניסיונות להחליף את הסדר הערבות בהסדר של ביטוח פקדונות.
טיוטת החוק הראשונה נותרה גנוזה בבנק ישראל. ניסיון לקדם טיוטת חוק מתוקנת, נעשה לאחר פשיטת הרגל של בנק אגודת ישראל בינואר 1972. הניסיון לא עלה יפה בשל התנגדות שלושה הבנקים הגדולים שזכתה בתמיכת משרד האוצר, שללא תמיכתו לא יכלה ההצעה שהכין בנק ישראל להגיע כהצעת חוק אל הכנסת. נימוקי ההתנגדות היו:
עיקר עלות מימון קרן הביטוח תוטל על הבנקים הגדולים בעוד שהנהנים ממנה יהיו בעיקר הבנקים הקטנים, שהסדר הביטוח עלול להניעם להסתכנות יתר;
בשל המבנה הריכוזי של מערכת הבנקאות וגודלם היחסי של הבנקים הגדולים אין סיכוי שקרן הביטוח תוכל לפצות מפקידים אם בנק גדול יגיע למצב של אי יכולת לעמוד בהתחייבויות.
סיבוב נוסף של טיפול בחקיקת חוק ביטוח פיקדונות החל בעקבות פשיטת הרגל של בנק א"י בריטניה בשנת 1974. בלחצה של ועדת הכספים של הכנסת הוקמה קבוצת עבודה משותפת למשרד האוצר ובנק ישראל שתוצאות עבודתה היו הצעת חוק שהוגשה לכנסת בשנת 1977. גם גורלה של הצעה זו לא שפר והיא נגנזה לאחר חילופי הממשלה באותה שנה.
יוזמת חקיקה נוספת, שונה ומוגבלת יותר מקודמותיה, הייתה הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת א. הירשזון, שהונחה על שולחן הכנסת בנובמבר 2002, לאחר התמוטטות בנק למסחר – הצעת חוק לפיצוי מפקידי חסכונות בבנקים, תשס"ג – 2002. ההצעה מבקשת להקים קרן, שתמומן על ידי הבנקים ותפצה בעלי חסכונות בבנק שמונה לו מנהל מורשה עד לסכום של 460,000 ₪. (1)
לא ידועים לי פרטי הדיונים שנערכו בבנק ישראל בנושא ביטוח הפיקדונות בעקבות משבר מניות הבנקים בשנת 1983 ופשיטת הרגל של בנק צפון אמריקה בשנת 1985. הנושא נידון שוב בבנק ישראל בשנת 1996, בעקבות נייר עמדה שנכתב על ידי בנצי שרייבר, אך החקיקה הנדרשת לא קודמה. לאחרונה, לאחר פשיטת הרגל של הבנק למסחר וקריסת הבנק לפיתוח התעשייה, החל שוב טיפול בנושא בבנק ישראל. מה תהיינה תוצאותיו? ימים יגידו.
למה ביטוח פיקדונות?
שני הטעמים העיקריים הנזכרים בספרות המקצועית להנהגת הסדר של ביטוח פיקדונות הם מניעת משיכת פיקדונות מבוהלת שעלולה לפגוע ביציבות מערכת הבנקאות ופיצוי מפקידים קטנים על נזק שעלול להיגרם להם בשל פשיטת רגל של בנק. בהרצאה בחודש פברואר 1969 הגדרתי כך את מטרות ביטוח הפקדונות:
חיזוק אימון הציבור במערכת המוסדות הבנקאיים ומניעת משיכת פיקדונות מבוהלת, שיש בה נזק למוסדות הבנקאיים עצמם ולמשק הלאומי;
שיפוי מפקידים קטנים של מוסדות בנקאיים אשר אינם מסוגלים לעמוד בהתחייבויותיהם ופיזור הסיכון של נזק מסוג זה, אשר אין אפשרות למנעו לחלוטין במערכת מוסדות בנקאיים, הנוטלים על עצמם סיכונים עסקיים.
על שיקולים מקובלים אלה להנהגת ביטוח פיקדונות הוספתי שניים שנראו לי רלבנטיים בתנאיי המשק הישראלי:
גם בישראל (כמו בארה"ב) זקוקים יותר לביטוח פיקדונות המוסדות הבנקאיים הקטנים. המדיניות הנקוטה בידי בנק ישראל מעודדת אמנם מיזוג בנקים קטנים, אך אין כוונה להביא לבליעת כל המוסדות על ידי שלושה הבנקים הגדולים. ביטוח פיקדונות יוכל להיות גורם חשוב לחיזוקם של מספר מוסדות בינוניים, שיהיו פרי תהליך המיזוג הנמצא עתה בעיצומו, ואלה יוכלו לשמש מתחרים יעילים יותר לשלושה הגדולים;
ההצעות להנהיג ביטוח פיקדונות בישראל החלו להישמע בעקבות פרשיות הבנקים פויכטוונגר וקרדיט אשר הסבו לבנק ישראל הפסדים לא מעטים. התערבותו של בנק ישראל מנעה אמנם נזקים כבדים למשק המדינה (תוצאה אפשרית של ערעור האימון במוסדות הבנקאים), ומנעה הפסדים מן המפקידים בבנקים שהתמוטטו, אך הייתה לה גם תוצאת לוואי בלתי רצויה: השתררה בציבור, ואף בחוגי הבנקאים, הדעה שבנק ישראל יתערב גם בעתיד בכל מקרה וימנע התמוטטות בנקים והפסד למפקידיהם. דעה זו היא מסוכנת משום שהיא עלולה להביא לחוסר זהירות בניהול עסקים על ידי בנקאים, ולחוסר שיקול דעת מצד מפקידים. על הציבור לדעת לעמוד בפני הפיתוי ליהנות מריבית גבוהה בהרבה מזו המקובלת בשוק, משום שעסקות מסוג זה כרוכות בסיכון בלתי סביר. אם יונהג ביטוח פיקדונות יקבל הציבור ביתר אימון את הצהרות בנק ישראל שאין בדעתו לחוש לעזרת כל מוסד כושל. יהיה בכך כדי לתרום ליתר זהירות מצד מפקידים ובנקאים כאחד.
ההצעה להנהיג ביטוח פיקדונות בסמוך למשבר הבנקאי של 1967 לא התקבלה, והחשש אותו הבעתי בדבר השתרשות ההנחה שבנק ישראל יפצה מפקידי בנקים כושלים בכל מקרה התממש וזכה לאישור מחדש בכמה מקרים, ולאחרונה בפשיטת הרגל של בנק למסחר. בנסיבות שנוצרו – קיומו רב השנים של ביטוח פיקדונות דה-פקטו יש מקום לשאול האם דרוש הסדר של ביטוח פיקדונות דה-יורה מאחד הסוגים המקובלים בעולם? שני טעמים מצדיקים שאלה זו:
יש לא מעט בקורת בעולם על ההסדרים הקיימים של ביטוח פיקדונות מסיבות שנפרט להלן;
אם יונהג בישראל ביטוח פיקדונות מן הסוג המקובל הוא יהיה כרוך, ללא ספק, בהרעת תנאים – צמצום הכיסוי והשתת פרמיות ביטוח על המבוטחים. שאלה אם צמצום הכיסוי לא ישיג מטרה הפוכה מזו שאנו מצפים לה מהסדר של ביטוח, דהיינו – פגיעה – פגיעה באימון הציבור במערכת הבנקאות ולא חיזוקו.
הביקורת העיקרית המושמעת על הסדר ביטוח הפיקדונות היא שקיומו יוצר "סיכון מוסרי" (Moral Hazard)) – הגדלת נכונות הבנקים להסתכן, ובמקרים מסוימים גם החלשת התמריץ למפקידים לבחון את טיבו של הבנק בו הם מפקידים את כספם (תמריץ זה פוחת כאשר קיימת ההנחה שהשלטונות לא יניחו לבנק גדול להתמוטט – דוקטרינת ה- Too big to fail – שמשמעותה ביטוח פיקדונות של 100% דה-פקטו) ג'ורג' ברגר טוען כי ביטוח הפיקדונות בארה"ב היה תמריץ לבנקים שלא להגדיל את הונם העצמי במקביל לגידול עסקיהם. השפעת ה"סיכון המוסרי" ואדישות המפקידים המבוטחים לטיבו של בנק לא הביאה לריבוי פשיטות רגל של בנקים בעלי הון עצמי לא מספיק כיוון שלצד ביטוח הפיקדונות נעשו רפורמות נוספות שמיתנו את ההשפעה השלילית של ביטוח הפקדונות: איסור תשלומי ריבית על פיקדונות עו"ש ותקרות הריבית על פיקדונות קצובים מיתנו את התחרות בין הבנקים ואפשרו להם רווחיות נאה ללא צורך להיכנס לעסקים בעלי סיכון גבוה. למיתון התחרות תרמה גם החקיקה שהגבילה את סוגי העסקים המותרים לבנקים (בעיקר עסקי שוק ההון) וחקיקה קודמת שהגבילה את חופש הסינוף של בנקים. (3)
ואכן, כאשר החלה רגולציה, שהחזירה את התחרות לשוק הפקדונות, אפשרה לבנקים הרחבת תחומי פעילות והסירה את רוב מגבלות ההתרחבות באמצעות סינוף, החל מספר פשיטות הרגל הבנקאיות לגדול. הדוגמה הבולטת ביותר להתפתחות זו הייתה משבר אגודות החיסכון וההלוואה (Saving and Loan Associations) שחייב התערבות הממשלה כיוון שמוסד ביטוח הפיקדונות לא יכול היה לעמוד בפיצוי מפקידי מאות האגודות שפשטו רגל. (4) משבר בנקאי זה לא היה תוצאת משיכת פיקדונות מבוהלת של הציבור – קיומו של ביטוח פיקדונות מנע זאת, אולם הגורם להתמוטטות היה קשור בקיומו של הביטוח – יכולתם של מוסדות קטנים לגייס ממפקידים סכומי כסף גדולים והשקעתם בנכסים מסוכנים. כלומר – גורם המשבר היה ה"חיסכון המוסרי" לו גרם ביטוח הפיקדונות ולא משיכת פיקדונות מבוהלת שהביטוח נועד למונעה.
המסקנה לעניין ביטוח הפיקדונות בישראל היא שביטוח פיקדונות במתכונת המקובלת בעולם לא ירפא את בעיית ה"סיכון המוסרי" ממנו סובלת השיטה הקיימת. אשר למניעת משיכת פיקדונות מבוהלת, השיטה הקיימת עונה על צורך זה טוב יותר מאשר שיטות של ביטוח פיקדונות חלקי. זאת משום שיש בה ביטוח גם לפיקדונות גדולים, שמשיכתם על ידי מפקידים לא מבוטחים, כמו שקרה בפרשת בנק קונטיננטל אילינוי, עלולה למוטט בנק. כמובן, שיש לשיטה הקיימת חסרונות עליהם נעמוד בהמשך.
תסתכלו על ארגנטינה
מה הסיכוי להחליף את השיטה הקיימת, שהמפקידים מניחים כי היא נותנת להם ביטוח מלא, גם לסוגי פיקדונות שלא מקובל לבטחם בשיטות אחרות, בביטוח פיקדונות "קונבנציונלי", כלומר חלקי? בעניין זה מעניין ללמוד מן הניסיון הארגנטיני לשנות לרעה מערך קיים של ביטוח פיקדונות. מאז תקופת שלטונו של פרון עד 1979 היה בארגנטינה לחלופין, משטר של בנקים מולאמים ואחריו הסדר של ערבות מלאה לפקדונות. בשנת 1979 הגביל השלטון הצבאי את הערבות המלאה לסכום נמוך יחסית (כ640$) ולסכומים גבוהים יותר ניתן ביטוח של 90%. פשיטת רגל של בנק גדול אחד ב1980- גרמה הפסדים למשקיעים והביאה לבריחת פיקדונות מן הבנקים ולמשבר בנקאי חמור. כדי לייצב את המערכת החזיר הבנק המרכזי את הסדר הביטוח הקודם והביא לחיסול מוסדות חלשים ולמיזוגים. למרות השינוי פרץ משבר נוסף ב1985- כאשר קשיים פיננסיים של אחד הבנקים גרמו למשיכה מבוהלת של פיקדונות במטבע חוץ שלא היו מבוטחים. לבלימת המשבר הסכים הבנק המרכזי לערוב לפיקדונות מסוג זה בתנאים מסויימים.
הידרדרות המצב הכלכלי בארגנטינה – היפר אינפלציה ואבטלה – גרמה למשבר בנקאי נוסף בשנים 1989 – 1990. עם עלייתו לשלטון של מנם בשנת 1991 הונהגה רפורמה כלכלית מרחיקת לכת שאחד ממרכיביה היה ביטול ביטוח הפיקדונות והצהרה חגיגית של נגיד הבנק המרכזי שלא יינתן סיוע לבנקים כושלים. ההסבר לכך שהציבור השלים עם ביטול הביטוח (הפיקדונות בבנקים החלו לגדול עם בלימת האינפלציה) הוא כנראה שמצב המשק הארגנטיני הידרדר במידה כזו שהציבור הבין כי אין מנוס מצעדים דרסטיים. אולם, נחישות השלטונות לעמוד על מה שהצהירו התמוססה ב1995- כאשר המשבר בכלכלת מכסיקו ופיחות הפזו גררו משיכת פיקדונות מבוהלת מחשש שהממשלה תיסוג ממדיניות הצמדת המטבע לדולר האמריקאי. לאחר כמה ניסיונות שלא עלו יפה לטפל במשבר, החליטה הממשלה להחזיר את ביטוח הפקדונות, אם כי במתכונת שונה. (5)
ניסיון המשבר הכלכלי האחרון בארגנטינה מלמד שביטוח פיקדונות אינו יכול למנוע קריסה פיננסית כאשר הכלכלה מתמוטטת. מהו אם כן הלקח מן הניסיון הארגנטיני?
ביטול הסדר ביטוח פיקדונות או הרעת תנאיו ניתנים לביצוע רק בנסיבות מיוחדות; ללא משבר חמור ההתנגדות הפוליטית להרעה תקשה על הביצוע;
הסדר של ביטוח פיקדונות אינו ערובה למניעת משבר בנקאי כאשר ניהול כושל של בנקים מביא אותם לחדלות פירעון, או שזעזוע חיצוני גורם לאובדן אימון הציבור במערכת הבנקאות.
יש הסכמה בין כלכלנים שביטוח פיקדונות עלול להביא את הבנקים להסתכנות יתר. בדיקה שנערכה בארה"ב בהסדר ביטוח פיקדונות שהיה קיים במדינת קנזס בין השנים 1909 ל-1929 הראה כי בנקים מבוטחים (הסדר הביטוח היה וולונטרי) היו בעלי יחס הון נמוך יותר, שיעור נזילות נמוך יותר ושיעור יחסי גבוה יותר של פשיטות רגל מן הבנקים שלא היו מבוטחים. (6) על מנת להתמודד עם בעיית ה"סיכון המוסרי" הוצעו כמה דרכי פעולה:
הוראות חוק להגבלת סיכונים ופיקוח על הציות להן ועל דרכי ניהולם של הבנקים. (החברה האמריקאית לביטוח פקדונות, ה- FDIC, היא גם רשות הפיקוח לה כפופים כל הבנקים המבוטחים).
דירוג פרמיות ביטוח הפיקדונות על פי רמת סיכון תיק הנכסים של הבנק המבוטח – נטילת סיכונים תייקר את הביטוח;
קביעת יחס ההון הנדרש מן הבנקים על פי מידת הסיכון של תיק הנכסים שלהם.
ברגר מתייחס בספקנות לאמצעים אלה וכופר לכן בתועלתו של הסדר ביטוח הפיקדונות (7). אולם זו אינה הדעת המקובלת, וראיה לכך היא שמספר המדינות בהן קיימים הסדרי ביטוח פיקדונות הולך וגדל. השאלה בפנינו אינה אם לבטל לחלוטין את הסדר ביטוח הפיקדונות אלא אם רצוי להחליף את ההסדר הקיים בהסדר מאחד הסוגים הקיימים היום בעולם. חסרונותיו העיקריים של ההסדר הקיים הם:
הוא תלוי בשיקול דעת נגיד בנק ישראל והממשלה ולכן אין תחולתו והיקפו מובטחים בוודאות. מחקר שנערך לימד כי מפקידים בינלאומיים פרטיים (להבדיל מבנקים) מעדיפים להפקיד את כספם במדינות בהן קיים הסדר ביטוח שעלותו לבנקים אינה גבוהה (8);
הבנקים (ובעקיפין, המפקידים בהם) אינם חייבים בתשלום פרמיה למבטח;
אין גוף מתמחה המופקד על הטיפול בבנק שהסתבך – תפיסתו, פירוקו או מיזוגו עם בנק אחר, מימוש נכסיו (אם מוחלט לפרקו) ותשלום מהיר ככל האפשר למפקידים המבוטחים.
עלות הפיצוי המלא למפקידים גבוהה יותר מן העלות של הסדר ביטוח חלקי.
מה יכולים להיות ההסדרים שיחליפו את ההסדר הקיים?
הסדרי ביטוח אלטרנטיביים
פרופ' דוד רוטנברג הציג את הסדרי ביטוח הפיקדונות הקיימים היום בעולם. אסתפק בהתייחסות לשאלה אחת: האם רצוי להחליף את ההסדר הקיים בהסדר ביטוח חלקי, או שיש מקום לשקול ביטוח מלא? בשיטות הביטוח הקיימות בעולם מבוטחים רק פיקדונות עד תקרה מסיימת שאינה גבוהה במיוחד בדרך כלל. זו מספיקה, ברוב המקרים, לפיצוי הרוב הגדול של המפקידים אך אינה מכסה סכומים נכבדים של פקדונות. בארה"ב, 17% מפיקדונות משקי הבית אינם מבוטחים כאשר תקרת הביטוח היא 100,00$ והסכומים שאינם מבוטחים של תאגידים גדולים יותר.(9)
ניסיון העבר לימד כי הביטוח הצליח למנוע משיכת פיקדונות מבוהלת של משקי בית, אולם מפקידים גדולים משכו את הפיקדונות מרגע שנראה היה שבנק נתון בקשיים. הדוגמה הבולטת לתופעה זו הייתה התמוטטות של בנק קונטיננטל אילינוי שהולאם, למעשה, אחרי שמשיכת פיקדונות ממנו לא נעצרה גם אחרי שה-FDIC הודיעה שתפצה מפקידים על מלוא סכום פיקדונותיהם. בעקבות פרשה זו התפתחה הדעה שבנקים שהם גדולים מספיק כדי שהתמוטטותם תיצור סכנת זעזוע חמור בשווקים הפיננסיים מחוסנים, למעשה, מפני פשיטת רגל כיון שהשלטונות יחלצו אותם מן ההסתבכות (דוקטרינת ה-Too big to fail)). (10)
בעקבות פרשת בנק קונטיננטל אילינוי היו שהציעו ביטול תקרת הסכום המבוטח, כלומר ביטוח מלוא סכומי הפיקדונות בבנקים. הרציונל של הצעה זו הוא שבעיית הסיכון המוסרי קיימת גם כאשר ביטוח הפיקדונות הוא חלקי. הטיעון לפיו ביטוח חלקי הוא תמריץ למפקידים שפיקדונם אינו מבוטח במלואו לעקוב (Monitor) אחר טיב ניהולו של הבנק בו הם מפקידים אינו כבד משקל שכן ספק אם יש לגורם חיצוני אפשרות להעריך את רמת הסיכון של עסקי בנק. יש להתמודד עם בעיית ה-moral hazard, בין שביטוח הפיקדונות הוא חלקי או מלא. ביטוח מלא מבטיח לפחות שלא תהיה משיכת פיקדונות מבוהלת. הוא מבטל גם את הדילמה של too big to fail כאשר בנק גדול עומד בפני משיכת פיקדונות מבוהלת (11)
דרכי ההתמודדות עם בעיית הסיכון המוסרי הן דירוג פרמיות ביטוח הפיקדונות לפי רמת סיכון נכסי הבנק ועסקיו וקביעת דרישות הלימות ההון של בנק לפי רמת סיכון שתחושב על בסיס דומה לזה של דירוג פרמיות הביטוח(12)
אני סבור כי אם יוחלט להחליף את הסדר הערבות הקיים בהסדר של ביטוח פקדונות, רצוי שהביטוח יהיה מלא כיון שבעיית ה-too big to fail היא חמורה במיוחד בישראל בשל המבנה הריכוזי של מערכת הבנקאות. אם יסתבך בנק גדול, יהיה לבטח לחץ פוליטי לחלצו או לפצות את מפקידיו פיצוי מלא אפילו יהיה הסדר של ביטוח פיקדונות חלקי. (על סבירותה של ציפייה זו ניתן ללמוד מהסדר מניות הבנקים של 1983).
רצוי שהגוף המנהל את מערכת הביטוח יהיה ציבורי, באחריות הממשלה או הבנק המרכזי, גם אם מימון קרן הביטוח יהיה כולו מתשלומי הבנקים (או לקוחותיהם) שני טעמים לכך:
צריך להיות מובטח שקרן הביטוח תקבל תימוכין מן הקופה הציבורית אם כספי הקרן לא יספיקו לפיצוי מפקידים בבנק שפשט את הרגל, כפי שהיה בארה"ב בפרשת התמוטטות אגודות החיסכון וההלוואה (S&L’s);
המוסד המבטח צריך להיות סמוך למוסד המפקח על הבנקים על מנת שיוכל לקבל מידע על שינויים במצבו של בנק שעשויים לחייב שינוי ברמת הפרמיות שהוא משלם.
הסדרי הביטוח הקיימים מבוססים רובם על יצירת קרן ביטוח מתשלומי פרמיות שוטפים של הבנקים, שאחריותם מוגבלת לסכומים ששילמו. קיימת אפשרות של הסדר ביטוח הדדי, כלומר – אין צוברים קרן ביטוח אלא מחייבים את הבנקים לכסות את הוצאות פיצוי מפקידי בנק פושט רגל כאשר מתרחש אירוע כזה. חלוקת התשלומים נעשית על פי גודלם של הבנקים והיא מסויגת בכך שבנק לא יידרש לשלם פיצוי שיביא אותו להפסד. יתכן כי בשיטה זו יכול להיות תפקיד ממשי יותר לניטור (Monitoring) מצבם של בנקים על ידי שותפיהם להסדר הביטוח ההדדי (13)
מהו הזמן המתאים לשינוי השיטה?
המעבר מן השיטה הקיימת של ערבות בנק ישראל למפקידי בנק שפשט את הרגל, שהפכה להיות להסדר ביטוח מלא דה-פקטו, לשיטה חדשה מחייב תשומת לב לשאלת העיתוי. אם השיטה המוצעת תהיה של ביטוח חלקי ולא תיתן כיסוי ביטוחי לפיקדונות במטבע חוץ ולפיקדונות של בנקים, היא עלולה לפגוע באימון הציבור במערכת הבנקאות. אפשרות זו צריכה להיות מובאת בחשבון במיוחד בתקופה זו של מצב מדיני וכלכלי לא קל, והשפעתה עלולה להיות קשה דווקא על פיקדונות תושבי חוץ.
אם המעבר יהיה לשיטת ביטוח מלא אין להניח שיגרם זעזוע, אולם רצוי להפעיל את השיטה החדשה רק לאחר שיוכנו המכשירים לצמצום החשיפה ל"סיכון מוסרי", דהיינו מערכת דירוג הפרמיות ודרישות הלימות ההון של הבנקים על פי סיכון. כל שיטת ביטוח פיקדונות שתחייב תשלום שוטף של פרמיות תגדיל את הוצאות הבנקים ואת עלות השירותים ללקוחות. יתכן שעובדה זו תביא לתמיכה בשיטת הביטוח ההדדי, שגם היא תחייב כמובן נקיטת צעדים להתאמת רמת ההון העצמי הנדרש מן הבנקים לרמת הסיכון של עסקיהם.
הערות
1. ראה סקירתו של ד"ר שמעון וייס על יוזמות החקיקה בעניין ביטוח פקדונות.
2. מאיר חת, ביטוח פקדונות, הרצאה ביום עיון מטעם המכון לפריון העבודה, חיפה, 25.2.1969, פורסמה ביום-יום" ב-4.3.1969 תחת הכותרת "ביטוח פיקדונות – ירתיע הבנקים מהסתכנות ויצמצם הנזק שעלול להיגרם למפקידים".
3. G.S/Berger, Reforming Deposit Insurance and the Regulatory System: The Failure of the Middle Way, 14 Cato journal (Fall 1994), p.221
4. M.J.B.Hall, the Savings and Loan Debacle: A Regulatory Nightmare, National Westminster Bank Quarterly Review, November 1991, p.2. R.E.Litan, Remedy for S&Ls: Operation “Clean Sweep”, Challenge, November – December, 1990, p.26.
5. G.P.Miller, Is Deposit Isurance Inevitable? Lessons From ARGENTINA, 16 International Review of Law and Economics (1996), P.211.
6. D.C.Wheelock, P.W.Wilson, Can Deposit Insurance Increase the Risk of Bank Failure? Some Historical Evidence, Federal Reserve Bank of St. Louis Review, May-June 1994, p.57.
7. Berger, op. cit., pp. 225-6, 230-3.
8. H.Huizinga, G.Nicodeme, Deposit insurance and International Bank, Deposits, Economic Papers No. 164, European Commission, Directorate-General for Economic and Financial Affairs, February 2002.
9. A.B.Kennickell, M.L.Kwast, M.Starr-McCluer, House holds’ Deposit Insurance Coverage: Evidence and Analysis of Potential Reforms, FRB Finance and Economics Discussion Series 95-5, January 1995.
10. בעדות בקונגרס בספטמבר 1984 על הטיפול בבנק קונטיננטל אילינוי אמר המפקח מטעם ה-FDIC :“Some banks are just too big to fail and in these cases total deposit insurance protection would be providrd rather than en-forcing the statutory coverage limit” ראה: J.J.Sijben, Regulation and Market Discipline in Banking. Supervision: An Overview, 3 Journal of International Banking Regulation, (April 2002), p. 363 at p. 365
11. W.Field, The Case for 100 Percent Deposit Insurance, The Bankers Magazine, Nov-Dec 1985, p.69.
12. C.E.Blair, G.S.Fissel, A Framework for Analyzing Deposit Insurance Pricing, 4 FDIC Banking Review (Fall 1991), p.25.
13. C.W.Calomiris, Deposit Insurance: Lessons from the Record, Federal Reserve Bank of Chicago Economic Perspectives, May-June 1989, p.10, at pp. 17-19.