שורה של צעדים רגולטורים, שכל אחד מהם הגיוני אך יחד הם הרסניים, עלולים לגרום לייבוש שוק האשראי בישראל – בדיוק כפי שקרה בשוק ההון. דבריו של משה פרל, מנכ"ל איגוד הבנקים, בוועידה הכלכלית הלאומית 2013 של כלכליסט
אי אפשר להשיב ברצינות על שאלת הכותרת של המושב הזה: 'האם בעוד שנתיים באמת יהיה טוב יותר', בלי להתבונן ביסודיות על שוק האשראי. זהו משתנה קריטי שאמור לממן את ההשקעות, את הצמיחה וממנה כבר את כל מה שתרצו לגזור מהמילה "יהיה טוב יותר", שהרי זה כבר בעיני המתבונן.
כשמביטים בשוק האשראי, אפשר להבחין כבר ממבט ראשון בשתי תופעות שאנו לא כל כך מורגלים לפגוש. הראשונה, היא סוג של אקטיביזם. בשנתיים-שלוש האחרונות נעשו המון רפורמות ומהלכים רגולטוריים שלהם השפעה מהותית על שוק האשראי. מקבץ לא שגרתי של מהלכים שקשורים לעולם האשראי – במישרין או בעקיפין, אבל תמיד קשורים.
התופעה השניה, היא התמונה שעולה מהתבוננות במהלכים או ברפורמות האלה. כשמתבוננים בהם ברמת העץ, כלומר ברמת הרגולציה הספציפית, כל מהלך עושה שכל. כלומר אפשר להתווכח, אפשר לחלוק, אבל תמיד יהיה שם איזה היגיון פנימי, ענייני, שיצדיק לעשות איזו רפורמה, לטפל בעץ, לגזום אותו כדי שיתחדש. אבל כשמתבוננים על היער כולו, התמונה משתנה לחלוטין. פתאום מגלים שמרוב להיטות לגזום ולחדש, יכול להיות שנשארנו עם יער שלא תהיה בו פינה אחת של צל.
בעוד כל רגולטור עובד בלהט על חלקת האלוהים הקטנה שלו, אין אף אחד שטורח להתבונן על היער כולו. זה מטריד, כי אם לא נעשה את זה, אם לא נפתח הסתכלות הוליסטית על רגולציה שמשפיעה על שוק האשראי, אנחנו עלולים לקום עוד שנתיים – ובדיוק כמו שקורה לנו היום בשוק ההון, כשפתאום גילינו שהצלחנו לייבש אותו – נגלה אז, שייבשנו גם את שוק האשראי.
עכשיו נעשה זום אין ונרד לכמה מקרי מבחן, כדי להבין כמה מסוכן יכול להיות המחיר של עבודת רגולציה לא הוליסטית.
קחו למשל מהלך שהוביל משרד האוצר, לפני כשנתיים במטרה לבזר את השקעות המוסדיים בפירמות במשק. האוצר פרסם כללים לפיהם גוף מוסדי לא יורשה להשקיע יותר מ-5% מנכסיו בפירמה אחת. כמו שאמרתי מקודם – אפשר להתווכח על המספרים, אבל אי אפשר לטעון שזהו מהלך לא סביר.
אלא מה, המהלך הזה מגביל את ההשקעות של המוסדיים גם בניירות ערך של הבנקים ובעידן הנוכחי של צרכי הגיוס של הבנקים, היה די ברור שהרף שנקבע יהווה מגבלה אפקטיבית על יכולת הגיוס של הבנקים או חלקם. צריך להבהיר: אם הבנקים מוגבלים ביכולת הגיוס שלהם, זה אומר שיש להם פחות יכולת לתת אשראי. האוצר, אגב, ידע ויודע את זה, אבל מנקודת מבטו של הרגולטור הספציפי – אגף שוק ההון במשרד האוצר – סדר העדיפויות הוא אחר, והתוצאה היא באמת יכולת גיוס הון נמוכה יותר של הבנקים או חלק מהבנקים, שכאמור, מגבילה את יכולתם להצמיח את תיק האשראי שלהם בקצב הרצוי.
בדומה, מוביל בנק ישראל מהלך להשבחת והגדלת ההון העצמי של הבנקים. גם כאן – אין ספק שהמטרה ראויה. אבל גם כאן נגזרת ממנה השלכה על יכולת מתן האשראי בגלל מגבלות הלימות ההון המוכרות.
תוסיפו למהלכים מסוג זה מהלכים שאינם קשורים להגבלת ההון, אבל משליכים מכיוונים אחרים על שוק האשראי, ותתחילו לקבל את תמונת היער.
למשל, הוועדה לבחינת הסדרי חוב, שהוקמה באוצר בראשות יעל אנדורן. לכאורה, אין דבר טבעי ומתבקש יותר מבדיקת הפרקטיקה של הסדרי חוב במערכת הפיננסית כולה – מוסדיים ובנקים – לאור מה שחווינו כאן בשנתיים האחרונות. אבל כשלוקחים טיפה אוויר וסופרים עד עשר לפני שחרור היצרים שתמיד מתפרצים בנושא הטעון הזה, מגלים שבעצם ברמה המערכתית – ואני אתייחס כאן רק למערכת הבנקאית – לא רק שאין בעיה, אלא שאנחנו מהמדינות המובילות בעולם ביכולת ניהול החוב.
כן, הבנקאות הישראלית יודעת לתת הלוואות ולגבות אותן בחזרה עם יכולת ניהול סיכונים טובה מאוד. תבדקו את שיעורי החובות הבעייתיים, תבדקו את שיעור ההפרשות להפסדי אשראי, תבדקו אפילו את שיעור המחיקות – אתם צפויים לגלות לא רק שהתחושה הציבורית לפיה "לגדולים מוחקים חובות, ולקטנים לוקחים את הבית", אין שום בסיס, אלא שהבנקאות הישראלית ניהלה את האשראי שלה יותר טוב מרוב מדינות העולם בשנים האחרונות.
לסבר את האוזן – שיעור האשראי הפגום במערכת הבנקאית שלנו (נתוני 2011-2012) הוא 2.9%. ב-OECD 5.2% מסך האשראי הוא אשראי פגום. כמו שאמרתי, זה עקבי גם כאשר מנתחים את ההפרשות בגין חובות שלווים ככל הנראה לא יצליחו להחזיר, או אפילו מחיקות. הבנקים בישראל לא נפלו במקומות שבהם נפלו בנקים בחו"ל. בעוד ממשלות אירופה כבר חצו את הטריליון וחצי יורו כדי להציל את המערכות הפיננסיות שלהם, ובארה"ב כבר חצו את הסכום של 300 מיליארד דולר, כדי להציל את המערכות שלהם, הממשלה שלנו לא נאלצה להוציא אפילו שקל.
אבל עכשיו תהיה וועדה ומה שהיא לא תחליט, בין אם זה יהיה מתון או אגרסיבי, זה בוודאי יפעל כווקטור בכיוון הנגטיבי מבחינת שוק האשראי. תיאבון הסיכון של כל הצדדים – לווים ומלווים, יקטן, ומנקודת מבט של אשראי – זה אומר הצטמקות.
אותו דפוס בדיוק אפשר לזהות כתוצאה מהמלצות ועדת גולדשמידט, שבחנה את האופן שבו מעניקים המוסדיים אשראי ישיר. שוב, אני לא בא לטעון שאין מקום להסדיר את המגמה של המוסדיים לתת אשראי ישירות לפירמות. ברור שצריך לעשות את זה. אבל ברור גם שהמלצות שמשנות סדרי עולם במעמד הסודיות הבנקאית, בחובות הנאמנות של הבנקים, בדרגות החופש של הבנקים לסחור בהלוואות, המלצות כאלה ישפיעו מהותית על עולם סינדיקציות והקונסורציומים. כלומר, לאופן שבו קבוצה של מוסדיים ובנקים מממנים ביחד פרוייקטים גדולים. ההשפעה עלולה להיות בעייתית, ואל תשכחו – אלה המיזמים הגדולים ביותר בתשתיות. כשאנחנו מדברים על צמיחה ועל "האם יהיה כאן טוב יותר עוד שנתיים", אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להקפיא את המימון שלהם.
כדי להדגים את העיקרון, אני עובר לעולם תוכן אחר: היכולת לשקם חברות שנקלעו לקשיים ולהציל אותן. שוב -היתה לנו כאן חקיקה שאי אפשר וגם לא צריך להתווכח על נחיצותה. החקיקה הזו, תיקון לחוק החברות שהוביל משרד המשפטים, שינתה באופן דרמטי את מערכת היחסים בין פירמה שנקלעה לקשיים לבין הנושים שלה. בגדול, הרעיון היה לתת לגורם שימונה על ידי בית המשפט כדי להבריא את החברה, הרבה יותר סמכויות ודרגות חופש להפעיל אותה, לספק לה אשראי חדש ולקדם תהליכים שיגדילו את סיכוייה להשתקם ולחזור לפעילות עסקית. את זה ניתן היה לעשות רק באמצעות פגיעה ביכולתם של הנושים המובטחים של החברה להכניס אותה בקלות לתהליכי פירוק, או כינוס על מנת לממש את הנכסים שלה ולהחזיר לעצמם את החוב או את חלקו.
פגיעה ביכולת הזו – יש לה משמעות כלכלית. בנקים או גופים מוסדיים שמנהלים סיכונים ויודעים שמחר בבוקר יש להם פחות יכולת משפטית לממש את הבטוחות והשעבודים שלהם, יביאו את זה לידי ביטוי במחירי האשראי ואולי גם בהיקפו. במילים אחרות – יש כאן טרייד אוף מאוד ברור בין היתרון שמושג לעסקים במצבי משבר בהם רוצים לשמור על יכולת שיקום טובה יותר של חברות, לבין הזמינות של המגזר העסקי כולו לאשראי ולמחירי אשראי נוחים.
ואני לא יכול שלא לצרף ליער שאני פורש בפניכם גם עצים של רגולציה שנובעת מחקיקה פרטית בכנסת. קחו למשל חוק שקבע כי הבנקים חייבים מעתה והלאה לספק לציבור פנקסי צ'קים משורטטים, כלומר כאלה שמבטיחים את התשלום למוטב בלבד. קשה להתווכח עם ההיגיון הצרכני שחושב על ריקי כהן ודואג שהיא לא תקלע למצב בו היא שלמה בצ'ק לחנות הרהיטים, החנות פשטה את הרגל לפני שסיפקה את הסחורה, אבל הצ'ק הסחיר כבר עבר הלאה והיא הפסיקה את כספה. עושה שכל.
אבל גם כאן יש טרייד אוף. עסקים רבים נוהגים לעשות שימוש בצ'קים הסחירים שהם מקבלים, כביטחונות לנטילת אשראי מהבנקים. עכשיו יהיו להם פחות בטחונות, כלומר הם יהיו פחות זמינים לאשראי וגם המחיר שלו יעלה בהעדר ביטחונות כמו בעבר. כלומר גם כאן יש טרייד אוף בין האינטרס הצרכני שטופח ושודרג, לבין זמינות העסקים לאשראי.
ואותה מחשבה צריכה ללוות חקיקה שעברה בוועדת הכספים ולפיה הבנקים לא יוכלו לבצע השקעות בחברות ריאליות עד תקרה של 20% מהפירמה כבעבר, אלא רק עד 10% בתאגיד ריאלי משמעותי אחד. יכול להיות שזה הגיוני כשמתבוננים על זה דרך הפריזמה של הריכוזיות, אבל מישהו חשב על זה שהתוצאה החשבונאית של החקיקה לא תאפשר יותר לבנקים להפנים לדוחות רווח והפסד שלהם את הרווחים מהשקעות ריאליות? זה כמובן יפגע בהון של הבנקים וישפיע מידית, באופן שלילי, על יכולת מתן האשראי.
אלה לא חוקים יחידים והשאלה היא עד כמה אנחנו באמת חושבים על יכולת מתן האשראי של הבנקים כאשר מנהלים את מסע החקיקה שפוגע בהכנסות שלהם?
שלא תבינו אותי לא נכון – אין לי שום כוונה לקטר כאן על פגיעה בהכנסות הבנקים, וכבר אמרתי שכשמתבוננים על כל בעיה בנפרד, גם בדוגמאות שהעליתי עכשיו, אין שום סיבה להימנע מלטפל בה ולהשתמש בתרופה הנכונה, גם אם יש לה תופעות לוואי.
אבל כשעושים את זה ביחד, כמעט בו-זמנית, אנחנו עלולים לגלות שהצרוף של תופעות הלוואי עלול לפגוע יתר על המידה במערכת החיסונית, או במקרה שלנו – לפגוע קשות בשוק האשראי.
כי מה קורה כאן? אנחנו רוצים גם לפעול לייצוב המוסדיים, וגם להשביח את ההון של הבנקים, גם להסדיר את שוק האשראי המוסדי הישיר, וגם לטפל בהסדרי החוב, וגם להגדיל את יכולתן של חברות להשתקם על חשבון האינטרס של הנושים, וגם להעביר אין ספור חוקים שיש להם השפעה על שוק האשראי וכך הלאה. וכמובן שאנחנו רוצים לבלוע את הכל בבת אחת.
במצב כזה אנחנו חייבים לדאוג שיהיה איזה מבוגר אחראי בסביבה שיסתכל על התמונה הכוללת ויידע לעצור אותנו כשהאפקט המצטבר עלול לאיים על שוק האשראי.
אני לא חושב שיש היום מבוגר אחראי כזה. בטח לא כזה שלצד ההתבוננות בשחקנים הפיננסים שנותנים אשראי, מסתכל גם על המשק כולו ועל אלה שצריכים לקבל אשראי.
להיפך – אני רואה תחרות של רגולטורים ומחוקקים שגם אם לכולם, כפי שהדגמתי, כוונות טובות, הרי שבכל האמור לשוק אשראי הן עלולות להוביל למקום שאליו, כפי שראינו במקרה של הבורסה, כבר הובילו כוונות טובות בעבר.