כיום לא קיים בישראל מנגנון אפקטיבי למחיקת חובות של לווים אשר אינם מסוגלים לשלם את חובותיהם. המצב בולט במיוחד עבור לווים קטנים. בשנת 2004, למשל, הוגשו רק כ- 2000 פניות לפשיטת רגל אישית, כלומר פחות ממשק בית אחד מתוך אלף. מתוך אלה, רק אחוז קטן זכו למחיקת חובות בסופו של דבר, לא יותר ממשק בית אחד מתוך עשרת אלפים זכה להתחלה חדשה. (Harris, Rajak and Efrat 2005). המצב בישראל שונה מהמקובל בארצות רבות בעלות רמת פיתוח דומה לזו של ישראל. בארה"ב, למשל, הוגשו בתקופה המקבילה כמעט שני מיליון פניות לפשיטת רגל עם פטור, (Administrative Offices of the United States Courts, 2006), וקבלת הפטור נעשית באופן אוטומטי, אלא אם כן מדובר בהונאה.
הבעייתיות שבמצב בישראל מודגשת בכך שלמרות שבמדינת ישראל אין מחיקת חובות, יש בפועל מתן פטור מתשלום בתנאים מסוימים. לווה אשר בית המשפט קובע שהוא "חייב מוגבל באמצעים" זוכה למסלול תשלום נוח, שבו הוא משלם סכום שהוא לעתים קרובות סמלי בלבד. מצוי הדבר שחייב משלם רק כמה מאות שקלים לחודש, כאשר סכום זה איננו מכסה אפילו את הריבית. המערכת הנוכחית אינה מטיבה לא ללווה ולא למלווה: היא מצליחה לנעול את דלת הגבייה בפני המלווה, ולנעול את דלת התקווה בפני החייב.
עיקר המחסום לפני התחלה חדשה הינו המספר הזעום של לווים אשר זוכים למחיקת החובות. אך קיים מחסום נוסף, אפילו לאלו שכן זוכים בפטור: סטיגמה משמעותית אשר קיימת בישראל כלפי פושט רגל. ניתן למצוא ביטוי חד לכך בספרו של השופט שלמה לוין. השופט לוין כותב מצד אחד שמטרת הפטור היא "לאפשר לחייב, שפשט את הרגל, לפתוח דף חדש בחייו". אך מיד לאחר מכן הוא כותב: "הכרזת אדם כפושט-רגל פוסלת אותו מלשמש בתפקידים רבים . . . לאחר ששוחרר פושט הרגל, עדיין רובץ עליו כתם חברתי בל יימחה". (לוין 1996 עמ' 407.)האם אכן חייב יוכל "לפתוח ח דף חדש בחייו" כאשר רובץ עליו "כתם חברתי בל יימחה"?
הפתרון הדרוש הוא לכונן מסלול מציאותי לפשיטת רגל אישית בישראל. התנאים שקיימים כיום בארץ הם מפגרים בהרבה לעומת אלו שקיימים במקומות אחרים בעולם. בארה"ב, למשל, מחיקת החובות אושרה ברפורמה חשובה שנעשתה כבר ב- 1898. כלומר, בהקשר זה, החוקים במדינת ישראל במאה ה-21 עדיין לא הגיעו לליברליות שאפיינה את החוק בארה"ב במאה ה-19.
השפעה צפויה של רפורמה על שוק האשראי הצרכני
ההצעה לכונן מסלול של הפטר מחובות זוכה להתנגדות וחשדנות רחבה. בנקאי מנוסה הזהיר אותי שצעד כזה עלול להוביל לפגיעה קשה בשוק האשראי, שכן המלווים ייזהרו מלתת אשראי כאשר יקשה עליהם לגבות הלוואות. מאידך, אנליסט שוק ההון הזהיר אותי שצעד כזה עלול להוביל לצמיחת-יתר בשוק האשראי, כיוון שסילוק האחריות יעודד חוסר אחריות מצד הצרכנים.
מובן מאליו שרפורמה לא תוכל להביא בו זמנית לצינון השוק ולהרתחתו. מבחינה כלכלית, כל אחד מהצדדים רואים צד אחר של המטבע. הקלה על הלווה מביאה באופן טבעי לצמצום היצע האשראי, ובו זמנית לגידול בביקוש. ברור אם כן שהמחיר, כלומר הריבית, יעלה, אך אין הכרעה לאן תובל הכמות.
ישנם עדויות שההשפעה הדומיננטית תהיה בצד הביקושים, ושהקלה בתנאי מחיקת חובות נוטה להגדיל, משום כך את היקף האשראי הצרכני – אפילו כשהמערכת הקיימת כבר מקילה למדי. למשל, השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר (Richard Posner) כותב בבלוג שלו ל-27.3.2005: "השיעור הגבוה של פשיטות רגל אישיות מהווה ראיה שהמעגל הקסום [של יותר אשראי, יותר רבית, ויותר פשיטת רגל] גובר על ההשפעה של דיכוי ההלוואות על ידי שער רבית גבוה". והחוקר קין קוולבסקי מהמשרד לתקציב של הקונגרס האמריקאי (Kim Koweleski of the Congressional Budget Office) כותב שההשפעה על היצע אינה מובהקת: "יש מעט ראיות שמראים איך היצע האשראי הגיב לשינויים בעבר .בתנאים בחוק לפשיטות רגל." (Koweleski 2000.)
פשיטת רגל כ"ביטוח חברתי" וכערך מוסף לאשראי
כאן המקום להעמיק קצת בתפקיד של מערכת פשיטת רגל בשוק האשראי. אמנם העלייה הצפויה בריבית בעקבות הנהגתה של מערכת כזאת תגדיל את העלות ללווים, אך תמורת התשלום הנוסף הם יקבלו מעין "ביטוח פשיטת רגל". החוקר האמריקאי קים קוולסקי סיכם בדו"ח עבור משרד התקציב של הקונגרס האמריקאי: "הפרמיה שלווים משלמים עבור הביטוח של פשיטת רגל היא אותה תוספת עלות ללקיחת הלוואה . . . חוק פשיטת רגל הוא חוק גביית חובות אשר מבטח אנשים במידה מסוימת נגד חוסר יכולת לתשלום חובותיהם". (Kowaleski 2000.)
אם כן, מערכת פשיטת רגל יעילה אמנם מוסיפה עלות לספק ולמקבל האשראי, אך היא מוסיפה באותו זמן את הערך הביטוחי. הסתכלות על פשיטת רגל כמוצר ביטוחי זה כמובן מעלה את השאלה, מדוע לא להשאיר תפקיד זה בידי השוק הפרטי? מדוע מבטחים פרטיים אינם מציעים ללקוחות שלהם "ביטוח פשיטת רגל"? הסיבה עיקרית היא ששוק פרטי של "אשראי פשיטת רגל" יהיה חשוף לבעיה חמורה של מיון שלילי. הלקוחות שימצאו הכי הרבה עניין בביטוח שכזה הם לקוחות בעלי סיכון גבוה; מבטחים מוכנים למכור ביטוח ללקוחות מסוכנים רק במחירים גבוהים מאד והתוצאה היא שהביטוח הופך ללא כדאי. משום כך, קשה לראות שוק של ביטוחים פרטיים נגד חוסר יכולת לשלם חובות.
בעיית המיון השלילית המצדיקה מעורבות ממשלתית במתן ביטוח נגד פשיטת רגל, היא אותה בעיה המשמשת כצידוק למעורבות ממשלתית בסוגים אחרים של ביטוח חברתי ורשת ביטחון סוציאלי, כגון דמי אבטלה (ביטוח על אובדן עבודה) או הבטחת הכנסה (ביטוח על אובדן פרנסה) שנהוגות במדינות עשירות ומתקדמות.
זה נכון שגם היום קיים ביטוח מסוים, בצורה של חקירת יכולת והכרזה על לווה כמוגבל באמצעיים. אך ביטוח זה הוא בעל ערך מוגבל מאד ללווה, שכן הפטור המשפטי אינו מוסיף הרבה (מעבר לחותמת הרשמית) עבור מי שנקלע למצב שאינו מאפשר לו להחזיר את חובותיו. למעשה, ה"ביטוח" כיום הוא בעיקרו ביטוח נגד כליאה כעונש עבור שקיעה בחובות; קיימת השאלה האם זה המוצר הטוב ביותר שניתן להציע לצרכן האשראי הישראלי. אפילו מסלול מחיקת החובות הקיים,אינו מהווה מוצר ביטוחי רצוי שכן הוא מדביק לנזקק לו "כתם חברתי בל יימחה".
מסלול של פשיטת רגל מהווה תמריץ ליזמות
קיים יתרון נוסף של מסלול של פטור מחובות: הוא מהווה תמריץ ליזמות. בארה"ב, כל המדינות מאפשרות לבעל דירה להישאר אחרי פשיטת הרגל שלו עם חלק מערכה של הדירה. אך ערך הפטור שונה הרבה בין מדינה למדינה. החוקרים פאן וווייט ערכו השוואה בין מדינות וגילו ש"למשפחות בעלות דירות יש סיכוי 35% גבוה יותר להחזיק בעסקים כאשר הם גרים במדינות עם פטור גבוה או בלתי מוגבל לעומת פטור נמוך." (Fan and White 2003.)
ממצא זה צפוי ועומד בקנה אחד עם התפיסה המקובלת שמנגנון פשיטת הרגל העסקית של ארה"ב, שהוא מקל בקנה מידה בין לאומי, מהווה גורם מרכזי בתמיכה ביצירתיות ויזמות. ועד יוקרתי באיחוד האירופאי הביע דאגה מחומרתם של חוקי פשיטת הרגל באירופה, וקבע ש"חוקי פשיטת הרגל וסטיגמה על כשלון משפיעים לרעה על יזמות . . . רבים באיחוד האירופאי חשים שקיימת סטיגמה על כשלון שמהווה הרתעה נגד יזמות עסקית. סביבה זאת עומדת בניגוד לסביבה בארה"ב, שם כשלון עסקי נתפס בקהילות מסוימות כתהליך למידה." (European Commission on Enterprise and Industry 2005.)
שחרור מחובות תואם את האופי היהודי של ישראל
יש חשיבות מיוחדת של כינון מערכת כזאת במדינה היהודית. פרשיות התורה אשר מורות על שמיטת כספים בכל שנה שביעית ועל חזרה לנחלה בשנת היובל משמשים מקור השראה מרכזית לתנאי הפטר מחובות בכל העולם. כך אנחנו מוצאים בפרשת ראה, "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו; לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". (דברים טו:א-ב.) ובפרשת בהר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו." (ויקרא כה:י.) שני החוקים האלו מכירים מצד אחד במצב של "עסקים כרגיל", בו אכן שוק האשראי ושוק העבודה פועלים כהרגלם; אך הם מכירים שלמרות הצורך בשגרה זאת יש לפעמים צורך בחריגה מן השגרה כדי לאפשר "התחלה חדשה".
מקראות אלו קובעים אופן מסוים לקבוע את האיזון בין השגרה והחריגה, אך תנאי האיזון יכולים להשתנות בהתאם לתקופה. מצאנו במשנה שהלל הזקן תיקן פרוזבול, מנגנון משפטי העוקף את שמיטת הכספים, כאשר ראה שעמידה על דין תורה הניאה את העשירים מלהלוות. הבעיה שהתעוררה אז הייתה שבכך הוא נעל את הדלת בפני לווים. (משנה שביעית פרק י'.) התלמוד נותן פרשנות עממית למונח פרוזבול ומתרגם אותו: "תיקון העשירים והעניים" – העשירים באים על תיקונם בזה שיוכלו לקבל חזרה את כספם ובכך מקיימים מצוות ההלוואה, והעניים בכך שעל ידי החומרה – שאינם זוכים למחיקת חובות – הם באים לידי קולא שכן הם מוצאים אשראי. כלומר ההחמרה שהנהיג הלל הזקן הייתה מיועדת לפטור את בעיית המחסור באשראי שהייתה קיימת בזמנו ולסייע קודם כל ללווים.
בימינו תנאי הסביבה השתנו מאז תקופתו של הלל. היום קל הרבה יותר להשיג אשראי, אפילו במקומות בהם מונהג משטר פשיטת רגל מקל. לכן אותו תהליך פרשני שהוביל את הלל להחמיר על הלווה למען טובתו, עשוי בתנאים הקיימים כיום להקל עליו ישירות. במקרה של לווים שאינם יכולים לפרוע את חובותיהם, מחיקת החוב היא טובת העשירים (אשר ממילא אינם זוכים לתמורה משמעותית) והעניים (אשר זוכים להתחלה חדשה).
ההקבלה בין ההתחלה החדשה של פשיטת רגל לבין זאת של לווים ועבדים בשמיטה ויובל מצויה הרבה בספרות הזרה. מאמר מפורסם הצביע על הדמיון שבין ההקלות בחוק פשיטת הרגל בארה"ב של 1898 והיובל המקראי. המאמר, של ג'יימס אולמסטד, חוזר מספר פעמים על האפיון של ההקלה על חבים כ"יובל עברי", וכותב שתפיסת חוק פשיטת רגל כמעין יובל בן זמננו נפוצה בין שופטים ומחוקקים וכן בקהילה. (Olmstead 1902. אולמסטד אמנם הצטדד שהיבט זה, על הזכויות הניכרות שבו, הוא היבט צדדי, והצלחת החקיקה תלויה בהכרה שהמטרה העיקרית היא הסדרת המסחר ולא הקלה על החבים.) ניתן לומר שמחיקת חובות לחייבים חסרי אמצעיים נתפסת בעולם כולו כהמצאה יהודית, ובוודאי שאם שכנינו למדו עיקרון זה מאתנו אין לנו להתבייש ללמוד את זה חזרה מהם.
סיכום
מבחינה כלכלית אימוץ של מסלול מציאותי של הפטר מחובות עשוי להיות כדאי הן למלווים והן ללווים. מצד אחד, הוא לא יפגע הרבה בגבייה שכן חסרי אמצעיים כבר כיום זוכים להגנה, אך מהצד השני הוא יאפשר התחלה חדשה לחייבים. שתגדיל את הסבירות לשיקומם. בנוסף, הוא עשוי לעודד את הביקוש לאשראי, וזה ייטיב עם ספקי האשראי. לבסוף, מנגנון כזה יכול לעודד את היזמות ולשמש מנוף להקמתם של עסקים קטנים, אשר ייתן תמריץ לצמיחה.
נדרש להקים בישראל תהליך של פשיטת רגל לצרכנים חסרי אמצעיים, אשר ישחרר אותם מחובות ויאפשר להם התחלה חדשה – ללא תנאים אשר מונעים מהם המשך השתלבות בחיים כלכליים וחברתיים. רפורמה כזאת נדרשת ראשית כל כמרכיב של רשת הביטחון הסוציאלי שמדינת ישראל מתחייבת לספק לאזרחיה. אותו מרכיב ביטוחי ממילא מוסיף ערך למוצרם של נותני האשראי ומגדיל את הביקוש לו. עדויות ממקומות אחרים מלמדות כי התוצאות של מנגנון שכזה אינן פוגעות משמעותית ברווחיות של ספקי האשראי. כמו כן, מערכת כזאת מהווה תמריץ מוכח ליזמות; אזרחים נוטים לקחת על עצמם יזמה יותר כאשר הם יודעים שהם אינם ממשכנים בכך את כל עתידם הכלכלי.
תהליך של פתיחת דלת בפני המלווה הוא דוגמא נדירה לסוג של ביטוח חברתי אשר בו-זמנית מטיב עם הצמיחה. מימד הביטוח שבו מוסיף ערך למוצר של נותני האשראי, ומעודד מידה סבירה של יזמה והסתכנות מצד הלווים. חשוב לא פחות, רפורמה זאת תואמת את המוסר והמסורה הישראלים כפי שאלו מתבטאים במקראות על התחלה חדשה של שמיטת כספים ויובל.