בהתחלה נכנסות לתמונה שאלות כמו: מה באמת הבריח את הזרים מהשוק שלנו? או עד כמה באמת מסוגלים הרגולטורים לאזן באופן סביר בין מעשה לבין מחדל?
כשמרחיבים אותה נכנסות לפריים בעיות המאקרו של הגירעון התקציבי, קצב הצמיחה, זמינות האשראי במשק והתיאבון הגדול של מובילי המחאה הציבורית לקבל שירותים מהממשלה בלי לתעדף אותם.
אני חייב לציין שמנקודת מבטה של המערכת הבנקאית אין מקום לשאננות. מזווית הראיה שלנו נכנסים לתמונה גם אירועים כמו המגבלות שהוטלו על הגופים המוסדיים בכל האמור להשקעות שלהם בתאגידים.
כידוע בחר משרד האוצר לראות השקעה של קרן פנסיה, תוכנית ביטוח או קופת גמל באג"ח של בנק, בדיוק כאילו היתה זו השקעה בחברת נדל"ן אקזוטית או בכל תאגיד אחר. לכן בחלק מהבנקים עלול להיווצר קושי מיותר של גיוסים בטווח הקרוב, כי חלק מהגופים המוסדיים כבר נמצאים בתחום המגבלה שקבע הרגולטור, והם לא יוכלו לרכוש עוד אג"ח.
עננות כבדה
אם תעשו עוד קצת זום אאוט, לפריים נכנס גם תהליך השבחת ההון של הבנקים במסגרת באזל 3. אמנם הוא התקבל באופן חיובי בשוק ההון, אבל צריך לעשות אבחנה בין הציפיות, לבין העניין עצמו. ברמה העניינית ברור שתהליך הגדלת ההון – מוצדק ככל שיהיה – הוא אתגר שפועל בכיוון כל הווקטורים שישפיעו באופן שלילי על יכולת הבנקים להצמיח את תיקי האשראי שלהם.
אם נמשיך ונרחיב עוד יותר את התמונה, תיכנס אירופה לפריים עם כל סל האיומים והבעיות.
עכשיו יש לנו תמונת עולם רחבה מאוד, שבה אנחנו רואים גם תנועה החוצה של משקיעים זרים, גם הכבדות רגולטוריות משמעותיות, גם פער משמעותי בין הוצאות הממשלה בפועל לבין אלו שהיא התחייבה להן, גם תיאבון ציבורי לעוד ועוד, וכמובן עננות כבדה מאוד מכיוון העולם, בדגש על אירופה.
זו כבר תמונה שבה קשה מאוד להשיב לשאלה שמציב הכנס הזה: אז מה עושים עכשיו? לכן ארשה לעצמי להתחמק ממנה ואנסה לתת תשובה לשאלה: מה לא עושים עכשיו?
אני אתמודד עם השאלה הזו דרך היבט פחות מוכר של המשבר הפיננסי של 2008 בארה"ב, משבר שלמעשה לא הסתיים עד היום, ואנחנו מתמודדים בעצם עם מעגלי התגובה הפריפריאליים שלו.
בכל האמור להיבטים הפיננסיים של המשבר הזה, נאמר כבר כמעט הכול. דובר על כישלון תפיסת הרגולציה העצמית של תאגידים פיננסים; עשינו אינסוף כנסים על האלכימיה הפיננסית, שאפשרה לתעל סיכונים ולהתחמק מהם באמצעות העברתם למישהו אחר; דיברנו על הדינמיקה של תימרוץ ללקיחת סיכונים על ידי מדיניות בונוסים לא הגיונית. אין לי כוונה למחזר את זה.
גם לא את ההיבטים הכלכליים. כולם כבר מבינים שלאורך זמן אין אפשרות לחיות על בסיס מקורות שאין לנו. סידור שבו משפחה אמריקנית מאיידהו נוסעת בג'יפ זולל דלק של 4,500 סמ"ק, לוקחת הלוואות משכנתא ענקית למרות שיש לה כושר החזר מפוקפק, וחיה הרבה מעבר ליכולות שלה, זה סידור שהיה חייב להתפוצץ מתי שהוא.
בחזרה לשנות ה-30
נדמה לי שהגיע הזמן להאיר עוד זווית. כזו שזכתה לפחות תשומת לב, ואולי היא תהיה לנו, כמשל.
מי שרוצה באמת לרדת לשורשי המשבר הפיננסי האחרון, חייב לחזור אחורה לאמריקה של שנות ה-30. ארצות הברית מדממת אז במשבר חברתי כלכלי עמוק. החברה האמריקנית מלקקת את הפצעים של מפולת 1929 – שיעורי האבטלה עצומים, המשבר בעיצומו והיכולת של האמריקנים להכיל את המצב גבולית ביותר.
ב-7 במארס 1932 מפגינים בדטרויט 5,000 פועלים שפוטרו ממפעלי חברת פורד. ההפגנה מתלהטת, והם מגיעים להתנגשויות עם המשטרה. אחרי שחמישה מהם נהרגים באירוע פינוי מאוד אגרסיבי, דטרויט נדלקת. מחאה ענקית פורצת ובמרכזה דרישה "לשנות את השיטה". דגלים אדומים מונפים, האינטרנציונל מושר, התקפות קשות נשמעות נגד הטייקונים. הנרי פורד מואשם אישית באחריות למותם של המפגינים.
ממשל רוזוולט, שעוסק בניו-דיל באותם ימים, מחפש דרכים לפייס את ההמון ולהוריד את גובה הלהבות ברחוב. יועצי הנשיא מזהים שאחת הבעיות הכואבות ביותר לציבור היא בתחום הנדל"ן. באותם ימים שיעור המתגוררים בדירה שהיא בבעלותם נמוך מ-40%. הקונספט של רכישת דירה באמצעות הלוואה שהבטוחה לה היא הנכס עצמו, איננו מפותח, והממשלה מחליטה לעשות את הדרך ללב הציבור דרך הנדל"ן. כך באה לעולם הקונספציה שכונתה "הדמוקרטיה של בעלי הנכסים". בעברית פשוטה: אנחנו הממשלה נדחוף לכיוון בו לכל אזרח יהיה בית משלו, בבעלותו ונהפוך את הדיור לבר השגה לכולם.
כדי ליישם את זה דוחפת הממשלה את הבנקים למשכנתאות (שכונו אז בנקים להלוואה וחיסכון) להיות מאוד ליברליים בהענקת אשראי לרכישת נדל"ן. זה מתבצע בשתי דרכים: הראשונה היא ביטוח פיקדונות, שנותן לבנקים וללקוחות שלהם שקט למקרה חירום. השנייה – הקמה של מה שהוגדר אז "התאחדות פדרלית למשכנתאות"שזכתה לשם "פאני מיי".
בעולם הפיננסי היום יודעים רבים מי היא אותה פאני מיי – סוכנות שבעצם רוכשת מהבנקים תיקי משכנתא בטרם פירעון, ומזרימה להם הון שמעצים את היכולת שלהם לספק אשראי חדש.
אז היא היתה אנונימית לחלוטין, ולאיש לא יכול היה להיות מושג שכמעט 80 שנים אחרי זה, במשבר האחרון, תהפוך אותה פאני מיי להיות סלב בעיתוני הכלכלה, כשהכל מתמוטט, אבל אז, כאמור, היא פשוט עשתה את העבודה וסחרה בתיקי משכנתאות כדי לתמרץ את פעילות הבנקים בהענקת הלוואות זולות.
וזה עבד – בתוך 20 שנה זינק שיעור משקי הבית בארצות הברית שגרים בדירה בבעלותם ב-50%, אבל, ציבורית, היתה עדיין בעיה. למרות הגישה המאוד ליברלית של הבנקים, הם עדיין ייחסו משמעות ליכולת ההחזר של הלווים, ובשטח ניתן היה להבחין בקורלציה כמעט מושלמת בין צבע העור ליכולת ההחזר. במילים אחרות – שחורים והיספנים זכו לתנאים פחות טובים מלבנים, מה שפורש על ידם כגזענות והתסיס את הרחוב.
הניצוץ נדלק שוב בדטרויט. בקיץ של 67' נערכות הפגנות ענק שבאחת מהן מתפתח עימות בין השוטרים למפגינים שגולש לאלימות קשה. עד כדי כך קשה, שבתום ההתפרעויות נספרים 43 הרוגים ועשרות פצועים.
מובן שזו טראומה גדולה, והממשלה מגיבה באופן כמעט זהה למה שהיה בשנות ה-30 – עידוד להפוך כל אזרח לבעל דירה באמצעות הנגשת האשראי לציבור הרחב, כמעט בכל תנאי.
כדי שזה יקרה שני אחים קטנים נולדים לפאני מיי: "פרדי מק" ו"ג'יני מאי". הם נועדו להמריץ את התחרות בסחר בתיקי משכנתא באותה שיטה, ולמעשה הם מתחרים בפאני מיי. באותם ימים הופך שוק הלוואות המשכנתא בעצם למבוטח לחלוטין על ידי הממשלה ומקבל דחיפה אדירה קדימה.
והאמריקנים אכן קונים בתים בקצב מסחרר. אלה הימים שבהם נולדה אמריקה שאנחנו מכירים: פרברי ענק של בניה נמוכה, בתים רחבים, דשא מקדימה, רחובות שתי וערב; מלמעלה זה נראה כמו משחק מחשב. וכמצופה, הסטטיסטיקה מחייכת לפוליטיקאים, שיעור הדירות בבעלות יושביהן מזנק והעצבנות בציבור נרגעת.
כולנו זוכרים מה קרה אחר כך, בשנות ה-80. האינפלציה בארצות הברית עולה, הריביות עולות בהתאמה, המפקידים עוברים לבנקים אחרים, ומערכת הבנקים להלוואה וחיסכון שהתבססה על הלוואות בריביות נמוכות לטווח ארוך, פשוט קורסת. הבנקים האלה מתמוטטים בזה אחר זה, והממשלה, שביטחה אותם, סופגת נזקים של מאות מיליארדים.
אגב, באותם ימים, יולי 1983, נולד במוחם של אנשי בנק ההשקעות, סלומון ברדרס, רעיון ה-MBS, אג"חים שהפירעון שלהם מובטח ומגובה בזרם תשלומי משכנתאות.
סוף הסיפור
עד כמה התאהבה המערכת הפיננסית בפטנט ועד כמה היא אחראית לנזקים שלו אנחנו יודעים היום היטב, אבל בהקשר של התנהגות המערכת הציבורית ולא הפיננסית, חשוב להדגיש שהקונספט שנקרא "הדמוקרטיה של בעלי הנכסים" נשאר על השולחן והמשיך לקבל רוח גבית.
זה אפיין את כל הממשלות בארה"ב ללא אבחנה בין רפובליקנים לדמוקרטים. הנשיא בוש-האב מעודד את התהליך שבו החל רוזוולט עשרות שנים לפניו ומחוקק חוק שמסבסד דירה ראשונה למיעוטי יכולת. קלינטון, שיבוא אחריו, ימשיך לדחוף עוד קדימה כדי לאפשר "דיור בר השגה" למיעוטי יכולת. הפקידות שלו מדברת על התהליך שבו האמריקנים הופכים לבעלי הבתים שלהם כעל תהליך היסטורי. תהליך שבו "אנשים שהגיעו לאמריקה כ'פרופרטי', הופכים להיות בעלי 'פרופרטי'".
בעצם, ההנהגה ממשיכה לגבות בצורות שונות את הרעיון שביסודו עומדת טעות כלכלית פשוטה – אי אפשר שאנשים חסרי יכולת לשרת הלוואות, יהיו בעלי בית שאותו יש לממן בהלוואות. באמריקאית קוראים לזה: אין ארוחות חינם.
את הסוף של הסיפור הזה כולנו מכירים, כי לצערנו זה פשוט התפוצץ במשמרת שלנו, ואנחנו עדיין מדשדשים במשבר הזה. לכן דווקא עכשיו, בנסיבות שמשלבות אצלנו גם בעיית גירעון, גם איומים גלובליים, גם בעיית אשראי, ובעיקר – תיאבון ענק לרצות את מי שצועק הכי חזק, כדאי להתבונן טוב טוב בדינמיקה הציבורית שתיארתי.
אולי זה יעזור לנו לחסוך כמה טעויות מיותרות.
דברים שנשא משה פרל, מנכ"ל איגוד הבנקים, בוועידת שוק ההון של העיתון גלובס