א.תרומת החוק ופרשנותו
לאחר 30 שנה בהן החוק מיושם בישראל, למרות הזמן הרב שעבר, נבחן שלושה מצבים שפתרונותיהם עדיין עמומים בחלקם:
- האם חייב הבנק לפתוח חשבון לכל אחד?
- האם הפרת חובת גילוי מצד הבנקאי מאיינת את פעולותיו, ועד כמה?
- האם יש לחייב את הבנק בפטרונות כלפי "מתאבד כלכלית".
מצבים אלה הינם דוגמאות נבחרות בלבד לדרך ישום החוק ולאפשרויות יישומו.
ב.האם חייב הבנקאי לפתוח חשבון לכל אחד?
זו אחת הסיטואציות הבסיסיות ביחסי בנק לקוח. הנושא מוסדר בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 שמאפשר לאזרח להיות לקוח פוטנציאלי של בנק ומטיל על הבנקאי חובה עקרונית לפתוח חשבון עובר ושב. אמרנו חובה עקרונית, כי סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981, קובע בזו הלשון:
"(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
1. קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;
2. פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
…
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח".
מהו סירוב בלתי סביר? האם הנימוקים יכולים להיות נימוקים כלכליים בלבד, כמו: הוכחה של התנהגות קודמת ממושכת וסדרתית בדבר אי עמידה בתשלומים ובחיובים[3]. . או שמא גם נימוקים מתחומים אחרים?
במכתב של יצחק טל המפקח על הבנקים[4] נכתב :
"יש לראות בסירוב גורף של תאגיד בנקאי לפתוח חשבון עובר ושב במטבע ישראלי מהסיבה "מוגבל בעבר" סרוב בלתי סביר."
כלומר – לא תמיד חוסר יכולת כלכלית "ומימושה" ייחשבו סירוב סביר. סירוב סביר הוא במקרה של חדלות פרעון, ונובע מסעיפים 9, 98 לפקודת פשיטת רגל.
הנטיה לפירוש הסעיף עד כה היתה בהקשר לנימוקים כלכליים; ואם דובר על יושר אישי, הוא תואר כ"יושר בנקאי".[5]
ב–ה"פ 11043-12-08 קפלן שיווק בשר בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ[6] נדונה השאלה הבאה: האם זה טעם סביר לסגירת חשבון בנק, בהסתמך על הוראת סעיף 24 להוראות המפקח על הבנקים – ניהול בנקאי תקין (מניעת הלבנת הון ומימון טרור וזיהוי לקוחות). ההוראה מכשירה סירוב מצד בנק לאפשר ניהול חשבון בנק של לקוח מסוים אצלו, אם לאותו בנקאי היה יסוד סביר להניח כי הלקוח מבצע בחשבונו פעולות הקשורות להלבנת הון. שם נקבע כי היה לבנקאי יסוד סביר להניח, מבחינה עובדתית, כי זו אכן מטרת ניהול החשבון, ולכן יש לו גם טעם סביר לסגירתו.
ביהמ"ש העליון[7] הדגיש כי חוק איסור הלבנת הון מקנה למערכת הבנקאית תפקיד מרכזי בישום תכלית החקיקה שביסודו; והוראות המפקח על הבנקים בדבר הלבנת הון גורסות כי:
"מעורבותו של תאגיד בנקאי בהלבנת הון ובמימון טרור עלולה לפגוע בשמו הטוב ובאמון הציבור בו ובמערכת הבנקאית כולה. ללא בדיקה מעמיקה של זהות הלקוח, עלול התאגיד הבנקאי להיחשף לסיכוני מוניטין, לסיכונים תפעוליים, לסיכונים משפטיים ולסיכונים אחרים. כללים נאותים לענין הכרת הלקוח מסייעים בהגנה על המוניטין של התאגיד הבנקאי ועל האמינות של המערכת הבנקאית, בכך שהם מקטינים את הסיכוי שהתאגיד הבנקאי ייהפך לכלי או לקורבן של פשע וכתוצאה מכך ייפגע".
שני מקרים:
המחוקק העניק לבנקאי לא רק אפוטרופסות על פתיחה וניהול של חשבון לקוח אצלו, אלא קבע כי במקרים של הלבנת הון ומימון פעולות טרור, זה טעם סביר שלא לפתוח חשבון ו/או לנהלו, כדי שלא לנצל את החיסיון הבנקאי ככלי העוזר לפשיעה.
ניתן אולי להקיש מהאמור לעיל התנהלות רחבה יותר, קרי: לא תותר "מכבסת כספים" והפיכתם לכספים הגונים, ולא תותר יצירת "קרנות נאמנות" למימון פעולות טרור באמצעות חשבון בנק. במקרים מעין אלה, יהיה זה טעם סביר לאי פתיחת חשבון או לסגירתו.
כמו כן, במסגרת טעמים סבירים, ניתן יהיה לבחון יושר אישי "משטרתי" , דהיינו: האם מדובר באישיות ידועה למשטרה, שהצטרפותה לבנק מסוים עלולה להרתיע אחרים מלהצטרף לאותו בנק או עלולה לעודד אותם לצאת ממנו. נסיבות מעין אלה יכולות להיות רלבנטיות במיוחד במקום קטן; אם כי לאור התגברות האלימות בחוצות, גם מקום מרכזי והומה עלול שלא למנוע פעולות אלימות בגלל אישיות זו או אחרת, שבאה לבנק. בנקים לא יוכלו להגיע בעצמם לחלק מהמידע לעיל ויצטרכו להיעזר במקורות אחרים; זה פן אחד.
פן נוסף הוא:
לבנקים אמנות שונות, במסגרתן מושם דגש על פעילות למען החברה[8].ייתכן שבמסגרת הנטייה הכלל–חברתית להיות קשובים לצרכים חברתיים–כלכליים תתפתח מגמה שלא לאפשר לפתוח חשבון כשמקור הכספים אינו מוסרי כשלעצמו או בדרכי השגתו, וזאת תמורת "ויתור" על עמלות ניכרות? ספק אם הם יהיו מוכנים לוותר על נתח כספי ניכר שעשוי לנבוע למשל מפעילות לא מוסרית (בהבדל ללא חוקית).
מסקנת ביניים – בהגדרה של נימוקים סבירים יכולים להשתלב: אי יושר כלכלי , אי יושר בנקאי, כספים שנובעים מעבירות פליליות. ייתכן שיהיה זה נימוק סביר גם לגבי סוגי "יושר" אחרים, כמו: מוסר ומקור הכספים, לגביהם גם בעבור 30 שנה,טרם נאמרה המילה האחרונה.
ג. הפרת חובת הגילוי ע"י הבנק, ותוצאתה המשפטית.
1. המצב המשפטי
חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 קובע בסעיפים 3 ו–5 הרלבנטיים לענייננו באלו המילים:
"איסור הטעיה
3. לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל–פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:
(1) המהות והטיב של השירות;
…
גילוי נאות
5. (א) הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בכללים חובה על תאגידים בנקאיים, לפי הפירוט והדרך שנקבעו בהם –
(1) לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו;
…".
ב–ע"א [9]1304/9 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, קבע בית המשפט העליון:
"המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) חריג נוסף לכלל הרחב והטיל על הבנקים חובה שלא להטעות את לקוחותיהם (ולו במחדל), בין השאר לענין "המהות והטיב של השירות"… הוראה זו משמעה כי ייתכנו נסיבות שבהן יידרש בנק לגלות ללקוח מידע בסיסי הנוגע לטיב העיסקה ולמהותה, אם הדבר נחוץ למנוע הטעייתו של הלקוח. אף שבמקרה הרגיל ניתן ללמוד מן המסמך עצמו את טיבו ומהותו, אי גילוי כאמור עלול להביא למסקנה כי הבנק הפר את חובתו על פי סעיף 3, אם יש באי הגילוי להביא להטעיית הלקוח".
פרופ' ר' פלאטו–שנער בספרה[10] נותנת בהם סימנים:
"כאשר מדברים על "חובת גילוי" המוטלת על הבנק מתכוונים, בדרך כלל, לחובתו של הבנק למסור ללקוח את הנתונים ואת העובדות המהותיים לביצוע העסקה הנדונה. אולם זוהי אך חובת גילוי במובן הצר של המילה. מכח חובת האמון הבנקאית, מוטלת על הבנק חובה רחבה הרבה יותר. חובה זו כוללת, מלבד החובה למסור נתונים (חובת גילוי במובן הצר) עוד כמה חובות נוספות השונות זו מזו והמשלימות זו את זו. החובה לערוך חוזה בכתב, ליתן ללקוח שהות לעיין בו לפני חתימתו ולמסור ללקוח עותק לאחר החתימה; החובה להדגיש ולהבליט פרטים מסויימים; החובה לתרגם את הכתוב ללקוחות שאינם דוברים עברית; החובה להסביר את מהות העסקה, על ההיבטים המשפטיים שלה; החובה לוודא שהלקוח הבין את מלוא המידע שנמסר לו, כל חובות המשנה הללו מרכיבות יחדיו את חובת הגילוי במובן הרחב."[11]
הדוגמא שתעסיק אותנו במסגרת פרק זה היא: מה דין בנקאי שלא גילה לערב או לממשכן (שדינם שווה)[12], שבעת שהחתימו מי מהם עלכתב ערבות או שטר משכנתא(או משכון) כבר היה לחייב העיקרי חוב עבר. ובאופן ציורי – האם מיד בצאת הערב או הממשכן, לאחר שחתמו על כתב ערבות או שטר משכנתא, בבנק (או אצל עו"ד פרטי מטעם הבנק) יכול הבנקאי לדרוש מהם פרעון חוב שחייב הנושה לבנק כבר במועד החתימה, והם לא ידעו עליו? נבחן שאלה זו על רקע שני פסקי–דין אחרונים של ביהמ"ש העליון.
2. ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני ז"ל ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'[13]
(1) עמדת בית המשפט המחוזי
העובדות היו כדלקמן: המבקש ז"ל מישכן לטובת הבנק את זכויותיו בחלקה מסוימת שהוא היה בעליה. מטרת המישכון היתה לסייע לבניו, שניהלו עסק משפחתי על החלקה המסוימת לייצור שקיות פלסטיות. מי שניהל בפועל את העסק היו בניו של המבקש, המשיבים 2 ו–3. להם היו חובות של העסק בחשבון המבקש, שגם אותם היתה המשכנתא אמורה להבטיח. למועד חתימת שטר המשכנתא היה גובה החובות 275,000 ₪. אין מחלוקת כי עצם קיום החובות וגובהם, – לא הובא לידיעת המנוח. סעיף א' לכל אחד משטרי המשכנתא קבע באלו המילים:
"הממשכנים מתחייבים בזה לשלם לבנק, את כל הסכומים, המגיעים או שייגעו לבנק מאת.. בין מאת כל החייבים ביחד ובין מאת אחד או אחדים מהם לחוד על חשבון הסכומים המובטחים…".
לאחר החתימה על שטרי המשכנתא, העמיד הבנק הלוואה בחשבון האחים סולטאני בגובה של 600,000 ₪ בתאריך אפריל 1996.
ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי:
"מאחר והבנק לא עמד בחובת הגילוי לגבי חובות קיימים בחשבונות שבגינם ניתן האשראי…אזי הבנק יערוך תוך 30 יום מהיום חישוב יתרות החובה המדויקים שהיו בחשבונות שלטובתם נערכו שטרי המשכנתא. יתרות חובה אלה לא ייתפסו במסגרתה של המשכנתא ויקוזזו ממנה בערכים נכונים ליום הקיזוז… בכפוף להערה זו… שטרי המשכנתאות שרירים וקיימים".
אין מחלוקת שהבנק חב חובת גילוי בגין עובדות שהיו יכולות להשפיע על עצם ההתקשרות שבין הצדדים. חובת זו נובעת הן מכח סעיפים 3ו–5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) והן מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. אין גם מחלוקת שחוב עבר, הינו נתון משמעותי ביותר לנכונות לחתום על שטר משכנתא.
בית–המשפט המחוזי בחן את השאלה:
מה דין שטר משכנתא, שלגבי העבר הינו פגום באשר חובת הגילוי לא נעשתה, ולגבי ההווה והעתיד הינו תקין? האם יש לבטלו כליל? או שמא ניתן להגיע לתוצאה צודקת ונכונה לשני הצדדים, במידה והוא יפוצל מבחינה כספית. הצורך בפיצול אפשרי, נובע מכך שהסיטואציה מערבת בתוכה נורמות משפטיות מתחרות. האחת – שהבנק חב חובת אימון, נאמנות ומיומנות גבוהים למתקשר עמו[14]; השנייה – שאדם לא יכול להתכחש למסמכים עליהם חתם. השלישית -שאין להתיר עשיית עושר שלא כדין;
איזון מכלול העקרונות, נובע מהאפשרות הגלומה בסעיף 12 לחוק החוזים, קרי: שימוש באפשרות מניעות, והחלטה מה היקפה[15].
ב–ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ[16] התעוררה השאלה, האם יכול תובע לעתור לפיצויים חיוביים במסגרת סעיף 12 לחוק החוזים, בגין הפרת חובת תום הלב נגדו, או שמא הוא מוגבל רק לפיצויים שליליים.
נשיא בית המשפט עליון (בדימוס) אהרון ברק מתייחס לסוגיה זו במילים הבאות, ולמעשה קובע נורמה רחבה יותר:
" מהי התרופה שהצד הנפגע זכאי לה מקום שמופרת חובת תום הלב?…שתיקתו של החוק מוסברת בכך שתוצאות הפרתה של חובת תום הלב הן רב–גוניות ומשתנות מענין לענין…אם לא נכרת חוזה, ואין יודעים מה תוכנו…אין מקום לפצות על נזק שבהפרתו של חוזה ערטילאי זה…כל שניתן לעשות הוא להעמיד אותם באותו מצב שבו היו נתונים לולא נכנסו למשא ולמתן. (ההדגשה שלי – ד.פ.) ודוק, לא תמיד הפיצוי "השלילי" נמוך מהחיובי"…אך הוא בוודאי שונה ממנו…"
סעיף 12 חל לא רק לגבי פיצויים שליליים או חיוביים, אלא ניתן להפעילו גם לענין אכיפת חוזה, צו מניעה, צו עשה[17] ומניעות[18].
לכן אם ניישם את המוטו מהלכה זו, נגיע למסקנה הבאה:
מחד גיסא – אילו נמסר לערב/לממשכן, שעוד בטרם יבשה הדיו על הסכם הערבות/המשכון, עליהם לשלם לבנק סכום של 275,000 ₪, ספק רב וגם ספק סביר אם מי מהם היה חותם על מלוא ההסכם שהוגש לו. בעוד שאותו ערב/ממשכן כן היה מוכן לחתום במידה ומדובר היה ביתרה שלילית אפס בעת החתימה.
מאידך גיסא – ניסיון החיים מלמד כי בנקים אינם "נעולים" דווקא להחתים ערב/ממשכן בודד על מכלול החיובים. יש חוזים בהם הערב/הממשכן מתחייב לשלם רק מחצית הסכום; יש חוזים בהם הערבות מוגבלת למועדים מסוימים; ויש וריאציות נוספות אפשריות; כך שלא ניתן לאמר, שגם מבחינת הבנק, המדובר בעיסקה כוללת של הכל או לא כלום, שהרי את "החסר" בבטחונות, הוא יכול להתנות בקבלת ערבות או מישכון נוספים לגבי סכומים ו/או נכסים נוספים.
(2) עמדת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון לא קיבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי; הפך את ההלכה בדבר פיצול בפועל של המשכנתא ומניעות מלגבות את חובות העבר מכוחה, ואלה מילותיו:
"הגם שבנסיבות המקרה שבפני ניתן היה לכאורה להבחין בין החובות שהיו קיימים עובר לחתימה על שטרי המשכנתא לבין החובות שנוצרו לאחר מכן, איני סבור כי ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין החובות לסוגיהם ולבטל את המשכנתא רק בהתייחס לחובות "העבר" כאשר המשכנתא תעמוד בתוקפה ביחס לחובות "העתיד" כפי שעשה בית המשפט קמא. הפרדה זו מנוגדת להלכה הפסוקה במסגרתה קבע בית משפט זה, לא אחת, כי היא אינה אפשרית".
למסקנה זו הגיע ביהמ"ש העליון על סמך דוגמאות הדנות בביטול חוזה מכר עקב הטעיה; שם נקבע אכן, כי המדובר בפועל ב"הכל או לא כלום", כלומר אם שטר המשכנתא בטל כי אז הוא במלואו לאור אי מילוי חובת הגילוי[19]. סעיפי ההטעיה הרלבנטים שצוטטו היו: סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-[20]1973, וסעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)[21].
פסה"ד לא התמודד עם ערכים משפטיים מתחרים, כמו: אפשרות עשיית עושר של חותם כתב הערבות; או העקרון שאדם יודע על מה חתם, והאם אחד מערכים אלה גובר על ערך הגילוי הנאות ועד כמה. באוביטר, התייחס ביהמ"ש העליון שם לאפשרות העקרונית לבטל חלקים בחוזה מכח סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, ולעמדתו בנסיבות ומכיוון ש: "ניתן בהחלט להניח כי המנוח, אילו ידע את הדבר, לא היה מסכים לשעבד את נכס המקרקעין," לא ניתן היה להפריד את חלקי שטר המשכנתא, ולכן ניתן היה לבטל רק את כולו.
מסקנת ביניים והצעה לפתרון –
כל אחת מהערכאות התייחסה לרובד משפטי אחר:
ביהמ"ש המחוזי – התייחס לאפשרויות הגלומות בסעיף 12 (חלק כללי) לחוק החוזים. ללא ביטול ההסכם, אלא למניעת הצד המפר מלתבוע בגין מלוא סעיפיו.
ביהמ"ש העליון – התייחס לביטול חוזה משכנתא בעיקר מכח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) ועד כמה ביטול זה תופס חלקית או במלואו.
בסיטואציה מעין זו, של אי גילוי חוב עבר, שני הרבדים אפשריים ליישום, כשהשאלה הנשאלת היא,–במה מעונין הצד שנפגע, האם הוא מעונין בביטול כל החוזה, או האם הוא מעונין רק בביטול בפועל של חלק העבר.
בפס"ד סולטאני, כמו גם בפס"ד ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר[22], וב–ע"א 508/89 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' יהודית דובובי–אלמוג וערעור שכנגד[23], התייחס ביהמ"ש העליון לרובד ההטעיה, בין מכח הוראות הסעיפים 3 ו – 5לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981 ובין מכח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973.
תשתית משפטית המבוססת על רובד זה, אכן יכולה וצריכה לגרום לביטול כל המסמך המשפטי שנוצר בגינו, אא"כ הוא ניתן להפרדה מכח סעיף 19 לחוק החוזים, והתמלאו תנאי הסעיף, מבחינה עובדתית. (שחוזה לא היה נכרת בסיטואציה מעין זו, וכי החלק המוטעה בוטל). בד בבד -כאמור לעיל, קיימת אפשרות לעשות שימוש בהוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) שנושאו הוא היעדר תום לב בשלב המו"מ לקראת כריתתו של חוזה. משמעות השימוש בסעיף 12 לענייננו היא:
שהצד שהפר את חובת הגילוי, יהיה באותו מצב שבו היה אילו קיים את חובת הגילוי. במקרה הנוכחי, מבחינה עובדתית (גם לפי עמדת ביהמ"ש העליון), סביר להניח שסולטאני לא היה מתקשר בהסכם משכנתא מעין זה, לגבי חובות העבר.
מכאן שקיימת מניעות לתובעו בגין חובות העבר.
אי גילוי חוב עבר, יכול ליתן בידי הצד התמים שתי אפשרויות:
– לטעון לביטול מלוא החיוב שנוצר בגין אי הגילוי, ובכך יש מקבילה למעשה לסעיף 15לחוק החוזים. "הסיכון" בבחירת אופציית הביטול הוא, שאז יש לבחון את התנאים שבסעיף 19לחוק החוזים קרי: אם החוזה ניתן להפרדה, ומתי ניתנה ואם ניתנה הודעת ביטול.
– או לטעון טענת מניעות כלפי אותו חלק מהחיוב, לגביו לא בוצעה חובת הגילוי. במקרה האחרון, המסמך קיים, אבל אין אפשרות לתבוע על מלואו, – אלא רקלגבי חובות שנוצרו לאחר חתימת המסמך, ולא לגבי חובות עבר הכלולים בחשבון שלא גולו, עובר לחתימה. סעיף 19 לחוק החוזים לא חל, ואין גם צורך לשלוח הודעת ביטול.
ביסוס פסה"ד על סעיף 12 לחוק החוזים, מאפשר לדון בהתנגשות בין ערכים משפטיים מתחרים כמו: החזקה שאדם יודע על מה הוא חתם, מול חובת גילוי רחבה ופרטנית של הבנקאי, ונושא של עשיית עושר ומשמעותו; קיימת אפשרות שביהמ"ש ידרג ערכים אלה עפ"י הנסיבות.
מסד משפטי נוסף שתוצאתו יכולה להיות דומה לתוצאת מניעות היא שהפרת חובת הגילוי מטעם הבנקאי, משמעה רשלנות, וגם הפרת חובה חקוקה (החובה למסור מידע רלבנטי, עפ"י הוראת חוק הבנקאות (שירות ללקוח)). היקף הרשלנות ושקלולה הכספי יהיה אותו סכום של חוב עבר, שלא גולה לחותם שטר המשכנתא/כתב הערבות. שימוש בהוראת סעיף 12 לחוק החוזים, מאפשר מתן פתרון משפטי נכון וצודק להתמודדות קיימת של ערכים משפטיים, לכאורה בני משקל שווה; ההחלטה תתייחס לשאלה איזה ערך יגבר, וכיצד יאוזנו ערכים אלה לתועלת הכלל, בסיטואציה נתונה.
תוצאה צודקת:
אי עמידה בחובת גילוי פועלת לרעת המפר, במובן זה שפגיעה בחובת נאמנות המוטלת על הבנקאי תתגבר על כל ערך אחר של: ידיעת הכתוב ו/או עשיית עושר (למעט זדון); ולכן המפר יהיה באותו מצב שבו היה אילו מילא את חובתו, קרי: אילו עמד בחובת הגילוי. במקרה כזה לא היהלו כל מסמך התחייבות ו/או בטחון ולכן לא יוכל לגבות בגין העבר.
האיזון ייעשה – שהמסמך יחול לגבי חובות שנוצרו לאחר החתימה.
3. ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין[24]
תמצית העובדות הרלבנטיות לענייננו היא: בעל ואשה שלהם חשבון בנק משותף. הבעל הוא שמנהל את החשבון וכן חשבונות נוספים שעל שמו. לצדדים היה חוב לבנק איגוד בגינו ניתנה ע"י שניהם משכנתא ראשונה לבנק, ששעבדה לו אתדירת המגורים שלהם. לימים התבקש גם בנק הפועלים ליתן הלוואה ע"ס 585,000 ₪ ועשה כן. מרבית ההלוואה הועברה כדי לשחרר את המשכנתא בבנק איגוד. בעת קבלת ההלוואה מבנק הפועלים היתה יתרת חוב לבנק בגובה של490,000 ₪. ברבות הימים גבא טורא בין המשיבה לבין בעלה וזו טענה כי בעת חתימתה על שטר המשכנתא בבנק הפועלים, לא גילה לה הבנק אודות גובה החוב שכבר קיים בחשבון. השאלה שעמדה לדיון – מה דין המשכנתא שנחתמה ע"י המשיבה, לאחר שנקבע כי מבחינה עובדתית, אכן הבנק לא גילה לה אודות חוב עבר זה.
(1) ביהמ"ש המחוזי
תוך הסתמכות על ע"א [25]6370/00, קבע ביהמ"ש כי הפרת חובת הגילוי שמוטלת על הבנק, גורמת לכך שעל המשיבה להיות במצב בו היתה אלמלא חובה זו הופרה ובוצע נגדה מעשה. אלמלא הופרה חובת הגילוי, שטר המשכנתא לא היה נחתם, ולכן שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידה ולא ניתן יהיה לעשות בו שימוש. במילים אחרות – הבנק מנוע מלהסתמך על שטר המשכנתא הכתוב מכח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (שם סעיף ד' לפסה"ד).
(2) בית המשפט העליון
הפך את פסה"ד של בית המשפט המחוזי וקבע שיש לפצל את שטר המשכנתא לחיובי עבר ולחיובים אחרים. בית המשפט קבע:
"הבנק לא קיים את חובת הגילוי המונחת לפתחו, ולכך יש משמעות אופרטיבית לעניין תוקפו של שטר המשכנתא…(עמ. 17)
הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק…הנתון בדבר גובה החוב הקיים מהווה נתון מהותי…ובפרט כשהמשכנתא היא לגבי בית המגורים – אין כל וודאות שהמשיבה היתה מוכנה לחתום על המשכנתא…לא ניתן להעניק לעסקה זו את מלוא תוקפה נוכח אי קיום חובת הגילוי בהתייחס לנתון מהותי ויסודי של העסקה…"(עמ. 23).
בית המשפט מציין כי מקובלת עליו הילכת סולטאני לעיל אבל המסקנה המשפטית בנסיבות המקרה היא:
"אין הגינות ואין הצדקה לכך שפלוני יימנע מפירעון חובו לאלמוני, יהא זה אדם פרטי או בנק, ואף יזכה לשמור על הנכס ששועבד לטובת אלמוני להבטחת חובות… משק כלכלי תקין אינו יכול להתנהל כשחובות לא נפרעים ושעבודים אינם ניתנים למימוש…התוצאה לפיה המשיבה יוצאת פטורה מתשלום המשכנתא שהיתה קיימת על נכס המקרקעין לטובת בנק אגוד מבלי שהדבר יפגום מהנאתה מן הנכס -איננה הוגנת ואין להסכים עמה (עמ. 26) …בנסיבות אלה, יש לקבוע כי שטר המשכנתא נשוא הערעור יכובד על ידי המשיבה עד כדי גובה הסכום של 119,000 דולרים, כשווים בשקלים במועד העברת התשלום לבנק אגוד…
ומכאן לצד המשפטי. לדעתי אין לפטור את המשיבה מאותו חלק של המשכנתא שהוא הסכום שהועבר לבנק איגוד לפרעון משכנתא קודמת, עליה ידעה המשיבה. התעלמות משטר המשכנתא כליל פירושה שהבנק לא יוכל לפרוע גם את החוב כלפיו שנוצר עקב פירעון חוב שהיה לבני הזוג בבנק אגוד. תוצאה זו שקולה לעשיית עושר ולא במשפט של המשיבה על חשבון הבנק, שכן המשיבה יוצאת פטורה מפירעון המשכנתא מחד גיסא והמקרקעין אינם משועבדים למערער מאידך גיסא. כאשר ראובן משלם ללאה את חובו של שמעון, אי החזרת החוב לראובן על ידי שמעון היא עשיית עושר ולא במשפט המחייבת כי לראובן יושבו הכספים…".
מסקנת ביניים והצעה –
פס"ד מרטין ניתן בביהמ"ש העליון ב – 2.3.2011.
פס"ד סולטאני ניתן בביהמ"ש העליון בתאריך 7.7.2008.
פס"ד סולטאני
היה החלטי בקובעו שפיצול משכנתא הינו בניגוד להלכה הקיימת, ולכן ביטל את כל המשכנתא שם.
פס"ד מרטיןברטוריקה שלו מאמץ את פס"ד סולטאני, אבל בפועל קובע שיש אפשרות לפצל משכנתא. הטעמים המשפטיים שניתנו הם: הגינות, הצדקה ועשיית עושר ולא במשפט.
הטעם של הגינות – הוא למעשה בסיסו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, שלמרכיב המניעות שבו התיחסנו לעיל.
הטעם של הצדקה – זו תחושת הצדק של המשפטן. תחושה מעין זו בנסיבות של התנגשות נורמות וערכים, הינה פועל יוצא של שיקלול ערכים אלה אחד כנגד רעהו ומתן משקל הולם לכל ערך בסה"כ התוצאה. שקלול מעין זה לא נערך בבית המשפט.
הטעם של עשיית עושר – בית המשפט בחן אותו, כמפורט לעיל, וגרס שלא ייתכן שחובות לא ייפרעו , משכנתאות לא ישולמו, והנאתה של חייבת מהנכס, – אינה נפגמת.
אין מחלוקת שחברה מתוקנת לא אמורה להשלים עם אי פרעון חובות ואיון משכנתאות. אבל האם חברה מתוקנת אמורה להשלים עם בנקאי, החב בחובת אמון מוגברת לבאים עמו במגע, כשהוא מפר חובה זו? אלה אכן ערכים ראויים ל"התמודדות" נורמטיבית, ולקביעה מה גובר על מה ועד כמה.
במסגרת התמודדות זו, יכולה להתעורר השאלה: אילו בית המשפט בענין מרטין לא היה יודע שנפרעה הלוואה אחרת ושוחרר שעבוד אחר, אלא שהחייב עשה בכספי ההלוואה שקיבל לצרכיו, לביתו ולהנאתו. האם היה הדין שונה? האם היה צריך להיות שונה? האם חובת האמון והנאמנות וחובת הגילוי הפרטני, שבין הבנק לבין ערב/ממשכן, נסוגים בפני ידיעת הכתוב במסמך הכתוב ועשיית עושר אפשרית? ואם כן – עד כמה? ואיך נעשה את האיזון ההכרחי בסיטואציה מעין זו?!
העולה מהאמור לעיל הוא, שאין התאמה בין שני פסק הדין. פס"ד מרטין הוא שיכול להתוות ברמת הניתוח המשפטי (בהבדל מרמת התוצאה) את האפשרות הנכונה לשקלול בין אותן נורמות מתחרות של: חובת גילוי, ידיעת הכתב, ועשיית עושר שלא כדין.
לכן המסקנה היא – שבנסיבות עובדתיות מתאימות, במידה ובנק הפר את חובת הגילוי לערב/ממשכן, ולא גילה לו עובר לחתימתו על כתב ערבות או שטר מישכון, קיומו חוב עבר,- הוא לא יוכל לממש את אותו חלק עבר מהמסמך המשפטי כנגד החותם[26].יתרת המסמך תהא תקפה, בכך איזנו בין בטלות כוללת הגובלת בעשיית עושר, לבין בטלות חלקית מאזנת.
ד. מה דין מתאבד כלכלית
שאלה שהתעוררה כבר ונראה שעשויה להעסיק את בתי המשפט בעתיד היא: מה דין לקוח, המקבל יעוץ בנקאי תקין והולם, אבל מתעלם מהיעוץ הניתן לו פועל באופן תכוף בעיסקאות ספקולטיביות, הגורמות לכך שהון משפחתי שנצבר במשך שנים רבות, – יורד לטמיון וממשיך לרדת לטמיון. האם יכול הבנקאי להתערב? האם יש חשיבות לידיעתו "הבנקאית", השכלתו הכלכלית או הפורמלית של המתאבד כלכלית? היש הבדל בין בעל חשבון הפועל בעצמו, או באמצעות מיופה כח? שאלה זו גובלת כבר בתחום משפטי–פילוסופי.
נתחיל בתשובה הקלה יחסית – הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו, ולא יכול לפגוע באוטונומיה הכלכלית שלהם[27]. הדרך בה אדם מנהל את חשבונו היא ענינו, אפילו המדובר בהשקעות ספקולנטיות, ואפילו המדובר בפעולה המנוגדת לעמדת יועצי ההשקעות. אם הוא רוצה לבזבז את הונו והון משפחתו (בין בעצמו ובין באמצעות יפוי כח בו נעשה שימוש בהסכמה לפעילות זו) – זו זכותו. כשם שזכותו לרכוש חפצים שאינם חיוניים דווקא לניהול שוטף של החיים או בכלל. הבנקאי חייב רק לוודא שהלקוח הבין את היעוץ והחליט אחרת. זה באשר ל–לא;
נעבור ל–כן.
האם בנסיבות אלה קמה חובה איזושהי של הבנקאי כלפי לקוח מעין זה? חובה יכולה להיות מכח אפוטרופסות ברמה כזו או אחרת. המחוקק נותן לעיתים "סמכויות אפוטרופסיות" בין ביחסים בין אדם לאדם ובין ביחסים שבין אדם לבנקאי.
במשפט הפלילי נקבע בחוק: לא תעמוד על דם רעך התשנ"ח – 1998 כי:
"חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל–ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".
חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 מאפשר לבנקאי להגביל את לקוחו, כלומר לא לפרוע שיקים שלו על החשבון אם סורבו במשך 12 חודשים, עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון ובלבד שעברו לפחות 15 ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון[28]. סירוב מעין זה ייעשה אם הבנק מגיע למסקנה שהלקוח לא יהיה מסוגל "להתגבר" על יתרת חובה שבחשבונו תוך זמן. לחוק אפקט פלילי, וגם הגיון אזרחי, במובן זה, שהבנק יכול לשלוט על דרך התנהלות כלכלית נאותה ולא אובדנית של הלקוח.
ובתחום האזרחי, מהבחינה הפילוסופית של "מעין אפוטרופסות",-המצב דומה: סעיף 13 לפקודת הבנקאות, שהגדיר את המשמעות של פקדונות ללא תנועה חייב את הבנקאי להשקיע כספים שנמצאים בחשבון במידה וחודשיים ימים לאחר פרעון פקדון, לא ניתנה לגביהם הוראה, ולא ניתן היה ליצור קשר עם הלקוח.
בצו הבנקאות (פקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000 נקבעה דרך ההשקעה, שכללה סוגים שונים של פקדונות שנפרעו ומשך הזמן שבו ניתן להשקיע.
הוראה 413 להוראות המפקח על הבנקים (4), דנה בניתוק קשר עם שוכרי כספות. היא מאפשרת לבנקאי, לאחר התייעצות עם האפוטרופוס הכללי לפתוח כספת שהקשר עם בעליה ניתק וכן מורה לו על דרכי הטיפול בתכולה.
בהתייחסו לנושא של מתן אשראי, שיכול להשיק לנושא שלנו, – כותב ר' בן אוליאל את הדברים הבאים:
"ידוע כי אחת החובות המרכזיות הנגזרות מחובת הנאמנות היא חובת הגילוי…לאור העובדה שחובת הנאמנות דורשת מן הבנק רמה גבוהה ביותר של הגינות כלפי לקוחו, סביר להניח כי תוכנה של חובה זו אינו מתבטא רק על ידי הגילוי וכי הקונקרטיזציה שלה מטילה על הבנק את החובה לסרב ליתן השירות. כתוצאה מכך תתעורר השאלה באשר לאחריות הבנק אם בניגוד לחובתו הוא ייתן את האשראי המבוקש…הסוגיה כרוכה בהנחה הבסיסית שלפיה בביצוע השירות של מתן אשראי הבנק נדרש לא רק להגן על עניינו הלגיטימי אלא גם לשמור על האינטרס של הלקוח, שבמצב מסויים עשוי להתבטא באי קבלת השירות. על פי תפיסה זו בנסיבות כאלה בנק נאמן לא יבצע עסקה מסוכנת יתר על המידה עבור לקוחו, אלא יעדיף את עניינו האמיתי של הלקוח על זה שלו"[29].
בעסקה של מתן אשראי, שיקוליו של הבנק משולבים: במידה וייתן אשראי ללקוח שרמת ההחזר הכספי שלו מפוקפקת, גם הלקוח יפסיד וגם הוא עלול להפסיד את האשראי אם הלקוח ייכנס לחדלות פרעון. במקרה של השקעות ספקולנטיות – הן בדר"כ מובטחות בבטחונות שונים בבנק, אם כי תיתכן קונסטלציה שבה היקף ההפסד, יעלה על הבטחון, מאחר ובזמן אמת, – איש מהצדדים אינו יכול לדעת מה יהיה גובה ההפסד. לכן כבר בשלב ההשקעה יש לבדוק את חובת הנאמנות של הבנק.
חוק הבנקאות (שירות ללקוח) לא נותן תשובה לענין זה.
גם הפסיקה, טרם התחבטה בנושא, ונראה כי התחום פתוח למחשבה: האם לענין מסויים מסוג זה יש לאמר כי הבנק הוא הן אפוטרופוס והן חב חובת נאמנות מוגברת למניעת אובדנו הכלכלי של לקוח, או שמא עקרון הLAISSEZ–FAIREוהזכות של כל אחד לישון תחת הגשר, – תהיה זו ששלטת.
סיכום
במלאת 30 שנה לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) מנינו שלוש סוגיות שהחוק והפסיקה טרם נתנו להן פתרון מושלם.
אשר לפתיחת חשבון בנק – בנוסף לשיקולים לא סבירים ו/או שיקולים בנקאיים כבסיס לאי פתיחת חשבון, ייתכן שיעלו גם שיקולים חברתיים ומוסריים במסגרת השיקולים הנכונים המשפיעים, בנסיבות מקרה נתון, אם הבנקאי יפתח חשבון ללקוח מסויים אם לאו.
אשר לתוצאות אי גילוי מידע על חוב עבר בעת החתמה על ערבות/משכנתא – המגמה הרצויה, במקרים המתאימים, במקום להסתמך על הסעיפים 3 ו–5 בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) בתוספת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) שגם ענינו הטעיה, – להוסיף לחוק הבנקאות את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973; פניה לסעיף זה תוצאתה המשפטית האפשרית (אחת משתיים),– היא: יצירת מניעות מלהסתמך על סעיף בחוזה.
מניעות זו אינה גורמת לביטול כל שטר המשכנתא/כתב הערבות, אלא מונעת מהבנק המפר מלגבות חובות עבר, עליהם לא הודיע לערב או לממשכן. היא גם "מנטרלת" את פרוצדורת חלוקת החוזה לפי סעיף 19 לחוק החוזים והמועד למתן הודעת ביטול על כך, פרוצדורה שיכולה לגרום לקושי אם לא נעשתה בזמן סביר.
לעניין התאבדות כלכלית – השאלה כיצד תפתח הפסיקה את היקף חובת הנאמנות. נטייה לסוג מסוים של אפוטרופסות כבר קיים, ולכן ייתכנו נסיבות נדירות, בהן במסגרת חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו, יהיה עליו לסרב לבצע עסקאות ספקולטיביות, שעלולות לגרום להתאבדות כלכלית של הלקוח.
הערות
[1] הרשימה הינה עיבוד של הרצאה בכנס בנושא בנקאות שנערך במכללה האקדמית נתניה בתאריך 17.5.2011.
[2] ד"ר דרורה פלפל, ס/נשיאה של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו.
[3] ר' בן אוליאל דיניבנקאות–חלקכללי,המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי (1996), עמ. 135–156, 300.
[4] מתאריך 25.12.2001 מופיע בספר שהוצא ע"י בנק ישראל,יחסיבנק–לקוחחקיקהוהוראות (ינואר 2010).
[5] ר' בן אוליאל (לעיל, הערה 2).
[6] פורסם בנבו בתאריך 23.4.2011.
[7] ע"א 9796/03חביבשםטובואח' נ' מדינתישראל, פ"ד נט(5) 405, 397.
[8] ב–25.9.2007 חתמה קבוצה של מנהלים, בראשות מנכ"ל בנק הפועלים, על אמנה לשילוב יוצאי אתיופיה בתעסוקה הולמת; מנהלי בנקים הפכו להיות חברים בארגונים המקדמים אחריות חברתית, חינוך ותרבות (YRF) ובקרן התזמורת הפילהרמונית.
[9] פ"ד מו(3) 309.
[10] "דיניבנקאותחובתהאמוןהבנקאית" (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין 2010), בעמ. 202 ואילך.
[11] שם בעמ. 199.
[12] ע"א 1570/92בנקמזרחיהמאוחדבע"מנ' פרופ' צביציגלר,פ"ד מט(1) 369.
[13] תק–על 2008(3), 185 (7.7.2008).
[14] ר' בן אוליאל, "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט -סקירה ביקורתית", דיןודברים (תש"ע) 119, 147 ואילך.
[15] ד' פלפל, "תום לב חוזי ודיני הנזיקין", הפרקליטלח(1), 454 המציין שמניעות היא אחד המרכיבים האפשריים של סעיף 12.
[16] פ"ד נו(3) 289, 298 ואילך.
[17] ר' מרים בן פורת ב–ע"א 829/80שיכוןעובדיםבע"מנ' זפניק, פ"ד לז(1) 579,584 וכןד. פלפל "סעדים עקב היעדר תום לב במשא ומתן",עיונימשפט יא(2), 307.
[18] ר' אנלוגיה מ–ע"א 188/84"צור" חברהלביטוחבע"מנ' ברוךחדד, פ"ד מ(3) 1; ו–ע"א 4819/92אליהוחברהלביטוחבע"מואח' נ' מנשהישרואח', פ"ד מט(2) 749והפסיקה המצוטטת שם.
[19] ע"א 1570/92בנקהמזרחיהמאוחדבע"מנ' פרופ' צביציגלר, פ"ד מט(1)369,388.
[20] ביהמ"ש לא ציין בפסה"ד מהו סעיף הביטול הרלבנטי, ברם פסה"ד המופיעים בו דנים הן בהטעיה (רע"א 4373/05 לדוגמא; והן בהפרת חוזה ע"א 508/89 ו–ע"א677/87 מכח סעיף 19 לחוק החוזים כתוצאה מכך)
[21] ר' גם ע"א 1304/91טפחות–בנקלמשכנתאותלישראלבע"מנ' אלןליפרט, פ"ד מז(3) 309.
[22] שם
[23] ע"א 508/89 פ"ד מה(3) 68, אליו מתיחס ביהמ"ש בפרשתציגלר (לעיל הערה18).
[24] פורסם ב–נבו (2.3.2011).
[25] קלבניןבע"מנ' ע.ר.מ. רעננהלבניהוהשכרהבע"מ, פ"ד נו(3) 289.
[26] אין לאמר שיש כאן פגיעה בחובת הסודיות, במיוחד לאור העובדה שחובה זו "תוסר" בבוא יום פקודה בו הבנק ירצה לגבות את הסכום מאותו ערב/ממשכן; וכן ר' גם ע"א 1570/92בנקהמזרחיהמאוחדנ' פרופ' צביציגלר, פ"ד מט(1) 369 ו–507.
[27] ת"א (ת"א) 2759/98מזלושלמהיעקבינ' בנקדיסקונטלישראלבע"מ(פורסם בנבו ב–16.12.08).
[28] סעיף 2 לחוק
[29] ר' בן–אוליאל, "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט -סקירה ביקורתית", דיןודברים תש"ע עמ. 175, 119.