היעדים המקיפים של דוח בכר ראויים וטובים, ולא פחות ראויות הן רבות מהמלצותיו – ובייחוד אלה העשויות לתרום להמשך ההתפתחות של שוקי ההון בישראל.[2]
הגברת התחרות במשק אינה ערך העומד בפני עצמו. התחרות היא אמצעי שנועד להשיג מטרה, והמטרה היא צמצום העלויות ושיפור השירות. אם רפורמה, המתיימרת לקדם תחרות בענף, מסתמנת כמתכון לעלייה בהוצאות ו/או לירידה באיכות השירות, כי אז יש מקום לפקפק בתבונת ההמלצה, גם אם היא מובילה להצטרפות חברות חדשות לענף. אל לה למדינה להסתפק במאפיינים החיצוניים של התחרות מבלי לקבל גם את התוכן.
מידה כלשהי של ניגודי עניינים היא תופעה בלתי נמנעת בכל מערכת יחסים המושתתת על מודל שולח-שלוח (Principal-agent), כמו ניהול נכסים, או ייעוץ השקעות. רפורמות פיננסיות צריכות אפוא לחתור למִזעוּר ניגודי עניינים, ולא לביטולם.
מאמר זה יתמקד בשתיים מתוך רשימת ההמלצות המובאות בדוח בכר, הלוא הן שתי ההמלצות העיקריות בעניין תפקיד הבנקים בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות:
מכירת שליטה: על הבנקים לוותר כליל על שליטתם בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות;
עמלות הפצה: הבנקים יוכלו להפיץ קופות גמל או קרנות נאמנות של גופים אחרים, ובלבד שיגבו עמלות הפצה ישירות מהלקוחות.
הבה ונבחן אם שתי ההמלצות האלה עומדות בקנה אחד עם היעדים של הגברת התחרות וצמצום ניגודי העניינים. ראשית נתייחס ליעדים הכלליים, ומהם נעבור אל שתי ההמלצות הספציפיות.
יעד הגברת התחרות בענף הבנקאות
נפתח בעובדות: המערכת הבנקאית בישראל אכן ריכוזית. מחקר שנערך לאחרונה מטעם המפקח על המטבע בארה"ב (OCC) מדרג את ישראל במקום ה-10 מתוך 55 מדינות בדירוג של ריכוזיות המערכת הבנקאית.[3] אלא שדירוג זה עשוי להטעות, שכן ריכוזיות גבוהה היא תכונה המאפיינת את רוב המדינות הקטנות. לשם המחשה, שיעור הריכוזיות (חלקם של נכסי שלושת הבנקים המובילים במערכת) עומד על 72% בישראל בהשוואה ל-74% בדנמרק ו-69% בשוודיה. בבלגיה נמדד שיעור ריכוזיות נמוך יחסית למדינות הקטנות, 57%, ואילו בפינלנד נמדד שיעור גבוה במיוחד, 97%. חשוב להדגיש: כל השוואה בין ישראל ובין מערכת הבנקאות האמריקאית הענקית, הבולטת בחוסר הריכוזיות שלה, אינה רלוונטית. ואולם בתוך קבוצת ההתייחסות שלה (peer group), ריכוזיות המערכת הבנקאית הישראלית אינה חריגה כלל וכלל.
יתרה מזו, הדוח המקיף של קרן המטבע הבינלאומית על המגזר הפיננסי בישראל לשנת 2001[4]IV") חוזר על ההערכה הזו. משמע שגם ב-2001 וגם ב-2004 לא מצאו צוותי קרן המטבע (שכללו נציגים מכמה מדינות) כי הבנקים הישראליים מנצלים הלכה למעשה את כוח השוק שבידיהם, לדוגמה – כדי להטות את המחירים לטובתם.
אם כך, אין לצפות שעמלות הבנקים בישראל והרווחיות שלהם יהיו גבוהות באופן חריג לעומת המקובל בעולם. מחקרים השוואתיים אכן מאששים את ההשערה הזאת. לדוגמה, אף שקשה לעשות השוואה "נקייה" בין העמלות בקרנות הנאמנות במדינות שונות, נראה שהעמלות בישראל נמוכות מהמקובל באמריקה ובאירופה.[5]Barth et al., 2004) מראה ששיעור הרווחיות בישראל נמוך מהממוצע, והוא מדרג את ישראל במקום ה-18 מתוך 24 מדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה.
יעד צמצום ניגודי העניינים
כפי שכבר ציינו, ניגודי עניינים פוטנציאליים קיימים ברוב מגזרי הפעילות הפיננסית. הם חלק בלתי נפרד מסוגיית "שולח-שלוח" כפי שמכנים אותה הכלכלנים. גם אם יעברו קופות הגמל וקרנות הנאמנות לניהולם של "שלוחים" חדשים במקום הבנקים השולטים בהן היום, לא יהיה בכך כדי להסיר את דאגות ממשלת ישראל מפני ניגודי עניינים.
לדעתנו לא המבנה הוא שצריך להעסיק את רשויות הפיקוח, אלא אופן ההתנהלות. כיוון שאי אפשר למנוע ניגודי עניינים פוטנציאליים, שאלת המדיניות צריכה להיות: האם אפשר להצביע על התנהגות בפועל של המתווכים הפיננסיים שהיא בבחינת ניצול לרעה ומעילה באמון הלקוחות? למיטב ידיעתנו, אין זה מצב העניינים בניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות בידי הבנקים בישראל. ללקוח הישראלי שפע של טענות ותלונות נגד הבנק שלו, אבל אופן הניהול של קופות הגמל ושל קרנות הנאמנות אינו אחת מהן. וכאמור, העמלות בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות נמוכות יחסית. מציאות זו מרמזת שאותם ניגודי עניינים פוטנציאליים בלתי נמנעים לא התפתחו לכלל התנהלות המעידה על ניגודי עניינים בפועל.
ההמלצה בדבר מכירת השליטה
המטרה המפורשת של המלצות ועדת בכר היא ניתוק הבנקים מניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות. ואולם בעקיפין, כפי שנטען בהמשך, סביר להניח שההמלצות יובילו גם לניתוק הבנקים מעצם ההפצה של המוצרים האלה. תמוה בעינינו שוועדת בכר, בשאיפתה ליתר תחרות, ממליצה על הרחקת גורמים מהשוק, במקום לאמץ גישה הפוכה המעודדת כניסתם של גורמים חדשים.
איננו שוללים את הקביעה שיש מקום לצמצם את מעמדם המוביל של הבנקים בשוק קופות הגמל וקרנות הנאמנות. אבל מדוע לבטל אותו כליל? מדד הֶרְפִינְדַל-הירשמן (המשמש למדידת ריכוזיות ענפית) יורד לערכו הנמוך ביותר כאשר כל חברה בענף המונה n חברות מייצגת נתח שוק של 1/n. כך לדוגמה, בענף המונה 6 חברות, הריכוזיות מזערית אם לכל אחת מהחברות 1/6 מהשוק. מי שסבור שיש להוריד את נתח השוק מתחת לשיעור זה מוזמן להוכיח את טענתו.
באופן אירוני, גם אם דוח בכר אינו תומך בעיקרון הנ"ל, נראה שהוא מסכים עמו הסכמה שקטה בכמה וכמה הקשרים. לדוגמה, בתחומים להלן הדוח אינו ממליץ לאפס את נתח השוק:
החיסכון לטווח ארוך, שלגביו הדוח (עמ' 43) תומך במפורש בנתח שוק של 15%;
קרנות הנאמנות – כאן מוזכר נתח שוק של 20% (עמ' 43);
חברות ניהול תיקי השקעות – בתחום זה הדוח (עמ' 35) תומך בנתח שוק של 27%;
פעילות חיתום – לגבי פעילות זו נאמר בדוח (עמ' 39) כי "איסור שכזה [קרי איסור על הבנקים לעסוק בחיתום ניירות ערך] יפגע בתחרות יותר מאשר יהווה תרופה לפוטנציאל ניגודי העניינים… המשך פעילותם של הבנקים בתחום החיתום עשוי לתרום תרומה חיובית לתחרות בענף,… לשיפור הנגישות של המשקיעים לניירות הערך המונפקים".
אם בציטוט לעיל ממירים את המילה "חיתום" במילים "קופות גמל וקרנות נאמנות", מתקבלת אמירה המבטאת כמעט במדויק את עמדתנו לגבי קופות הגמל וקרנות הנאמנות. מדוע, אם כן, נבדלות המלצותיה של ועדת בכר לגבי שני התחומים האלה?
ועוד שאלה חשובה: אם הבנקים נדרשים למכור את שליטתם בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות, מי יהיו הרוכשים? אנו מטילים ספק בטענה שיימצאו מתעניינים בקרב מוסדות פיננסיים זרים. על פי הדעה הרווחת בישראל, סביר יותר שהרוכשים יהיו חברות הביטוח הגדולות בישראל. ואם כן, מבחינת קידום מטרותיה של ועדת בכר, מה יהיה ההישג?
מבחינת התחרות, לא ברור לנו כיצד או מדוע עדיף ענף עסקי הנשלט בידי כמה חברות ביטוח על פני ענף עסקי הנשלט בידי כמה בנקים. או, בניסוחו הקולע של ערן פאר (גלובס, 13 בספטמבר 2004): "השאלה המרכזית היא איך תמנע הוועדה מעבר ממצב של דואופול פועלים-לאומי לדואופול מגדל-כלל".
אשר לניגודי עניינים, האומנם תצטמצם הבעיה אם חברות ביטוח ינהלו את הפעילות במקום בנקים? לנו, כצופים מן הצד, קשה לעשות את ההשוואה בישראל, אבל ברוב המדינות, ובייחוד בארצות הברית, הבנקים כפופים לפיקוח צמוד יותר ומחמיר יותר מחברות הביטוח. ובנק ישראל ידוע כגוף מפקח יסודי ומקצועי.
ההמלצה בדבר עמלות הפצה
כפי שציינו לעיל, המלצות ועדת בכר עשויות לנתק את הבנקים מכל פעילות הקשורה לקופות הגמל ולקרנות הנאמנות, לרבות הפצתן. נסביר כעת מדוע:
נפתח בהצגת תרחיש פשוט: נניח ששמעון יכול לרכוש יחידות של קרן השקעות X מחברה X, המנהלת את הקרן, או מבנק B, המפיץ אותה. ברוב המדינות קיים שיווי משקל סביר בין שני הגורמים בשוק, שכן הבנק B יגבה עמלת הפצה מהחברה X בתמורה להפצת המוצר שלה. משמע ששמעון ישלם את אותו המחיר בין שירכוש את הקרן מהחברה X ובין שירכוש אותה מהבנק B. אלא שדוח בכר אינו מאפשר לבנקים לגבות עמלות הפצה מהקרנות; את העמלות האלה יש לגבות ישירות מהלקוחות. מצב זה יעמיד את שמעון בפני בחירה קלה למדיי, שכן באפשרותו לרכוש את אותן יחידות קרן ממש, ולשלם עמלות נמוכות יותר לחברה X או גבוהות יותר לבנק B. מן הסתם לא יהיו שמעונים רבים המעדיפים לעבוד עם הבנקים.
נבחן עתה כיצד ההפצה מתנהלת ברחבי העולם. מקובל בעולם שהלקוחות משלמים את עמלות ההפצה של קרנות נאמנות בעקיפין בלבד. עמלת ההפצה היא לרוב חלק מהעמלה הכוללת הנגבית על ידי מנהל הקרן; המנהל מצדו משלם עמלה למפיץ בתמורה לשירותיו. יתר על כן, שוק ייעוץ ההשקעות הטהור, קרי הייעוץ ללא המכירה, קטן מאוד. המלצות ועדת בכר סותרות את שני המאפיינים האלה, המקובלים בעולם, ואשר, אגב, אינם ייחודיים למגזר השירותים הפיננסיים דווקא. מי שקונה נעליים או מכונית או מחשב לרוב אינו משלם עמלת הפצה בצורה גלויה ונפרדת; עמלת ההפצה כמעט תמיד כלולה במחיר המוצר. כמו כן, אין זה מקובל שהקונה יקבל ייעוץ מיועץ עצמאי שאין לו אינטרס כספי במכירה. נהפוך הוא, הייעוץ ניתן על ידי אותם הגורמים ממש המוכרים את המוצרים, והמקבלים לרוב אחוזים מהמכירה. ניגוד העניינים הפוטנציאלי ברור מאליו, והלקוחות מבינים זאת היטב.
ניסוי דומה להמלצות ועדת בכר נערך לפני כמה שנים בבריטניה, וננטש לאחרונה משנמצא לוקה בחסר. להלן תמצית העובדות: ב-1988 קבעה רשות ניירות הערך וההשקעות בבריטניה "כללי קוטביות", שבהם הגדירה שני סוגים – ושניים בלבד – של יועצים לאפיקי חיסכון והשקעה מסוימים. היועצים יכלו להיות עצמאיים, ואז הם חויבו לייעץ ללקוחות לגבי כלל המוצרים והחברות; ולחילופין, הם יכלו לייצג מוצרים של חברה אחת בלבד. הדמיון בין גישה זו לבין המלצת דוח בכר, המתירה שני סוגי מפיצים בלבד, ה"יועצים" וה"משווקים", בולט לעין. לאחר יישום במשך כמה שנים של הניסוי הבריטי, נמצא כי "כללי הקוטביות" הם אנטי-תחרותיים ועתירי עלויות, והוחלט לבטל אותם. ראוי לציין שאחד המחקרים שהוביל את ממשלת בריטניה לביטול שיטת הקוטביות העלה שמחצית המשקיעים אינם מוכנים לשלם פרוטה תמורת ייעוץ השקעות טהור.[6]
בנושא אחד אין לנו כל ספק: אם יוחלט לנטרל את הבנקים על מערכות ההפצה הענפות והיעילות שלהם, יהיו לכך השלכות על עלות ההפצה של קופות הגמל וקרנות הנאמנות. בצדק ישאל מי שישאל: האם בכלל קיימת רשת הפצה חלופית? נראה שלא, אם כי יש להניח שאפשר יהיה להקים אותה, אם תידרש. ואולם, כפי שציין דוד ברודט בניתוח שפרסם לאחרונה, יצירת מערכת הפצה חלופית תהיה יקרה למשק, והיא עלולה להוביל לייקור עמלות ההפצה הנגבות מהצרכן.[7]
גישות חלופיות לצמצום ניגודי עניינים
גישתו הלא-שגרתית של דוח בכר ביחס לעמלות ההפצה נובעת מהחשש מפני ניגודי עניינים. כידוע, ניגודי עניינים הם גם נחלתן של מדינות אחרות. אין זה אלא טבעי שמדינות רבות יבחנו גישות חלופיות לטיפול בבעיה – ואכן, חלופות כאלה קיימות.[8]
ראשיתו של התהליך במדינות רבות היא חשיפה – לרבות חשיפתן של עמלות ההפצה (וכן של עמלות הניהול). זכותו של הצרכן לדעת מה הוא משלם תמורת השירותים המוצעים לו, ומותר לו לדעת (לפחות בקירוב) מי מרוויח מפעולותיו. כדי שחשיפה זו תהיה אפקטיבית יותר, אפשר לפתח ולאכוף מערכת דיווח אחידה המאפשרת השוואת מחירים. מערכת דיווח זו תספק מענה לדרישה מרכזית במסגרת חלופה שנייה: פיתוח מערכת דירוג לגבי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, שתהיה בעלת תפוצה נרחבת.
חלופה נוספת ומקובלת היא הקמתן של חומות סיניות, לדוגמה – בין העובדים המטפלים בעסקי הבנקאות הרגילים ובין עובדי הבנק המשווקים קרנות נאמנות. טענה רווחת נגד החומות הסיניות היא שהן אינן אטומות אלא הן נוטות להתפורר במצבי לחץ. אכן, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל אין להסיק מכך שחומות סיניות הן חסרות ערך או אוויליות. חשוב לזכור: המטרה היא לצמצם ניגודי עניינים ולא לבטל אותם כליל – דבר בלתי אפשרי כשלעצמו. חומות סיניות המתוכננות היטב הן דבר מועיל. ובל נשכח – האויב של הטוב הוא המצוין.
חשוב לדאוג שהחומות הסיניות, כמו גם שאר האמצעים שנועדו למזער ניגודי עניינים, ייתמכו על ידי חקיקה ונהלים נאותים לעניין פעילות בנאמנות, ושאלה יגובו (במקרה של הבנקים) על ידי פיקוח צמוד, ולפי הצורך גם על ידי אמצעי אכיפה. וכאמור, תפקודו של בנק ישראל כרשות מפקחת זוכה להערכה רבה.
ישראל על רקע המגמות הכלל-עולמיות
כבר ציינו שהמלצות ועדת בכר בדבר מכירת שליטה ועמלות הפצה עומדות בסתירה למגמות כלל-עולמיות: בעולם נהוג לגבות עמלות הפצה בעקיפין, וברוב המדינות קיימת מעורבות פעילה של בנקים בניהול קופות גמל וקרנות נאמנות. יתרה מזו, קיימת היום נטייה ברורה ברחבי העולם לעודד – ולא לדכא – בנקאות אוניברסלית. ניתוק הבנקים מניהול קופות הגמל וקרנות הנאמנות יצעיד את ישראל צעד גדול בכיוון ההפוך.
למרבה האירוניה, הדעה הרווחת בישראל היא שהבנקים הישראליים "אוניברסליים" יותר מכפי שהם במציאות. המחקר ההשוואתי מטעם ה-OCC שכבר הזכרנו לעיל (Barth et al., 2004) מדרג 55 מדינות לפי מדד של מגבלות הפיקוח המוטלות על הבנקים בשלושה מגזרי פעילות: שוק ההון, ביטוח ונדל"ן. לגבי כל אחד מהענפים האלה נקבע ניקוד של 1 עד 4, כש-1 מציין העדר מגבלות ו-4 מציין איסור מוחלט. מדד מגבלות הפיקוח בכל מדינה הוא הניקוד הכולל בשלושת מגזרי הפעילות, והוא נע מ-3 עד 12. גרמניה, המאופיינת בבנקאות אוניברסלית מובהקת, קיבלה את הניקוד הכולל הנמוך ביותר, קרי 3, ואילו מאוריציוס, שמערכת הבנקאות שלה כפופה למגבלות החמורות ביותר, קיבלה 11 נקודות. הישראלים בוודאי יופתעו לשמוע שמערכת הבנקאות שלהם קיבלה 10 נקודות, יחד עם 7 מדינות אחרות.[9] (לשם השוואה: ארה"ב קיבלה 9 נקודות.) כלומר, בניגוד לדעה הרווחת, הבנקים הישראליים אינם נהנים מאפשרויות נרחבות לעסוק בתחומי פעילות לא-בנקאיים – בוודאי לא בקנה מידה עולמי.
כאמור, רוב העולם פונה היום לכיוון בנקאות אוניברסלית, ולא לכיוון ההפוך – שאליו תפנה ישראל אם תאמץ את המלצות ועדת בכר. ארה"ב עשתה צעד גדול לקראת בנקאות אוניברסלית כשביטלה את חוק גלאס-סטיגל ב-1999. ואולם נראה שההתנסות האמריקאית עם חוק גלאס-סטיגל קיבלה פרשנות מוטעית בקרב ישראלים רבים, הטוענים: אם גלאס-סטיגל התאים לארה"ב במשך 64 שנה, מדוע שלא נתנסה במשך זמן מה בגרסה דומה, ונבטל אותה מאוחר יותר, כשנגיע לבגרות פיננסית? חשוב אפוא שנדגיש כמה נקודות:
קיימת היום תמימות דעים בקרב חוקרי תולדות הבנקאות כי יישום חוק גלאס-סטיגל ב-1935 היה משגה שהתבסס על הנחות מוטעות. טעה מי שסבר (כפי שסברו בזמנו) שהעיוותים החמורים בשנות ה-1920 נבעו בעיקר מהשילוב של בנקאות וביטוח.[10]
מעולם לא נאסר על הבנקים בארה"ב לעסוק בניהול נכסים פיננסיים, ואחדים מהם מתמחים בניהול קרנות נאמנות זה שנים – הרבה לפני ביטול חוק גלאס-סטיגל.
ביטולו של חוק גלאס-סטיגל התבצע בצנעה ובהדרגה, הרבה לפני 1999. הוכנסו שינויים רבים הן לחקיקה והן להוראות הפיקוח, ובמסגרתם הורחבו סמכויות הבנקים ונפרצו החומות המפרידות בין בנקאות לבין שוקי ההון והביטוח.
אלן גרינספן בכבודו ובעצמו טען שביטולו של חוק גלאס-סטיגל הכרחי כדי לאפשר לענקי הבנקאות האמריקאית להתמודד אף הם עם התחרות הגלובאלית.[11]
יש ישראלים המחזיקים בדעה שניסיונן של מדינות אחרות אינו רלוונטי לגבי ישראל. השכם והערב נשמעת הטענה כי "ישראל יחידה במינה". נסכם את המאמר הזה בשאלה: האומנם ישראל יחידה במינה בתחום הכלכלה?
התשובה, לדעתנו: לא. ישראל אמנם מיוחדת מאוד מבחינות רבות, אבל עקרונות כלכליים נוטים להיות כלל-עולמיים, או לכל הפחות משותפים לכל הכלכלות הקפיטליסטיות. מקצוע הכלכלה נלמד באוניברסיטת תל אביב כפי שהוא נלמד באוניברסיטת פרינסטון, ואין זה מקרי.
ואם נתמקד בתחום הבנקאי, חשיבה במושגים כגון נתח שוק, עמלות או סמכויות בנקים אינה מעמידה את ישראל בעמדה חריגה ביחס למדינות אחרות, ובוודאי לא בעמדה ייחודית. איננו מסכימים כלל וכלל עם הקביעה של דוח בכר (עמ' 46) כי "…בישראל, בניגוד למדינות מערביות רבות, הייעוץ הפיננסי לוקה בחלקו הגדול בחששות לניגודי עניינים". האומנם "בניגוד"? אנו כאמריקאים מייחלים שמדינתנו תהיה מופת לייעוץ פיננסי ללא רבב. אלא שהמציאות לא פעם טופחת על פנינו.
לסיום, נראה לנו שהאמירה "ישראל יחידה במינה" מבטאת השקפה מסוכנת, העלולה להוביל להתעלמות מכל הניסיון שנצבר בשאר העולם. אין איש – בין שהוא ישראלי או אמריקאי – שיכול להרשות לעצמו לדבוק בהשקפה מעין זו.
הערות
[1] מאמר זה מבוסס על ההרצאה שנתן פרופ' בליינדר באוניברסיטת תל אביב ב-13 במארס 2005, ואולם הוא משקף את דעותיה של קבוצת פרומונטורי פייננשל, ששימשה יועץ לאיגוד הבנקים בישראל בנושאים הנדונים בו. מכאן השימוש בכינוי "אנחנו" לכל אורכו של המאמר.
[2] ראה: "דוח הצוות הבין-משרדי לעניין רפורמה בשוק ההון", ירושלים, ספטמבר 2004.
[3] ראה נייר עבודה מטעם משרד המפקח על המטבע בארה"ב (OCC):
נייר עבודה זה יאוזכר להלן כ-"Barth et al., 2004".
[4] ראה דוח קרן המטבע הבינלאומית:
[5] קשה למצוא נתונים בני השוואה לגבי העמלות בקרנות הנאמנות במדינות שונות. ההערכה מבוססת על היכרותנו עם השוק האמריקאי, ונתונים לגבי 9 מדינות אירופיות שפרסמה החברה הפרטית הבריטיתFitzrovia International.
[6] ראה:
למידע נוסף על תוכנית הקוטביות הבריטית, ראה גם:
[7] ראה דוח ברודט: "שינויים במבנה השווקים והמתווכים הפיננסיים ובמערכת הפיקוח", ירושלים, יוני 2004.
[8] כל החלופות הנדונות כאן מוזכרות בדוח בכר.
[9] תוצאה כוללת זו מורכבת מניקוד 4 (החמרה מרבית) לגבי עיסוק בענפי הביטוח והנדל"ן וניקוד 2 (הקלה מסוימת) לגבי פעילות בשוק ההון.
[10]ראה, לדוגמה:
[11] גרינספן הצהיר בעדות לוועדת הבנקאות של הסנאט האמריקאי ב-23 בפברואר 1999 כי "אם לא יבוטלו בהקדם התקנות המיושנות המהוות מחסום מפני היעילות, הן עלולות לערער את תחרותיות המוסדות הפיננסיים שלנו, את יכולתם להיות חדשניים ולספק את מיטב ומרב השירותים לצרכן האמריקאי, ואת מעמדה המוביל של המערכת הפיננסית האמריקאית בעולם."