חובת הגילוי בחוק הבנקאות

חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 והכללים שנחקקו מכוחו, כוללים חובות גילוי נרחבות כלפי לקוחות הבנקים. האם ניתן להשתמש בחוק זה כמקור להטלת חובות יידוע כלפי ערבים כאשר הנושה הוא בנק?
כפי שנפרט להלן, לגבי ערבים אשר חתמו על ערבותם לאחר 23/6/94, התשובה החיובית על שאלה זו אינה שנויה במחלוקת. ואולם, הסוגיה עברה תהפוכות לא מעטות, עד להכרעה הסופית, כאשר למעשה עד היום לא הכריע בית המשפט העליון סופית בנושא בכל הנוגע לערבים אשר חתמו על ערבותם לפני 23/6/94.

הדיון בסוגיה בבית המשפט העליון החל בעניין ליפרט.[2] באותו ענייןנדון עניינו של עולה חדש אשר עלה לארץ בשנת 1983. בעקבות היכרות עם שני עולים אחרים חתם על ערבויות לשתי הלוואות, אותן נטלו מהבנק, כדי לממן רכישת דירות. הדירות שהיו אמורות לשמש כבטוחות להלוואות לא נרכשו. החייבים העיקריים נטלו את הכסף מהבנק, וזה תבע את הערב לתשלום ההלוואות. לא היתה מחלוקת על כך שהבנק ידע, שמדובר בעולה חדש שאינו מדבר עברית, כי הוא לא קרא את חוזה ההלוואה, לא ידע מה יהיה גודל ערבותו, ואף לא ידע מה יהיה הדין במידה ולא תשועבדנה הדירות כביטחון להחזר ההלוואות. לעובדות אלה השפעה מהותית על כריתת הסכם ערבות. השאלה אשר בית המשפט הציג היתה האם ערב הינו "לקוח" כמשמעותו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח). תשובה חיובית לשאלה זו משמעה היה, כי הבנק הפר את חובות הגילוי הקבועות בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ולפיכך מן הדין היה לבטל את הערבות.

לאחר החלטות סותרות בבית המשפט השלום והמחוזי[3] נקבע בבית המשפט העליון, בדעת רוב, כי הוראות חוק הבנקאות אינן חלות במערכת היחסים בנק–ערב, וכי לכן הערב אחראי בגין ערבותו. השופט שמגר קבע, בדעת מיעוט, כי מאחר שיש אחיזה לשונית לפרשנות לפיה "לקוח" כולל גם ערב, יש לפרש מונח זה בהתאם לתכלית חוק הבנקאות (שירות ללקוח). תכלית זו הנה הגנה על הציבור הבלתי מקצועי והבלתי מנוסה מפני פעולות בנקאיות שאינן מביאות בחשבון את חוסר הניסיון של 'האדם הקטן'. לכן אף שאין הערב מקבל לידיו את כספי ההלוואה, ניתן לראות בו- לנוכח הקשר המשולש הנוצר בין הנושה, החייב והערב ובשל היות הערב, על פי רוב, חלק חיוני ובלתי נפרד מעסקת ההלוואה – כמי שמקבל שירות מהבנק, ולו בעקיפין.[4] השופט מצא, שכתב את דעת הרוב כשאליו הצטרף השופט אור, קבע כי מבחינה לשונית מדבר חוק הבנקאות על "מקבל שירות". לגישתו, ערב אינו מקבל שירות, אלא הוא ערב למקבל השירות. הערבות לפי מהותה והגדרתה בחוק הערבות הנה טפלה לחיוב העיקרי, הערב אינו צד לעסקת ההלוואה, ומתן הערבות אינו יוצר יחסי משולש כלשהם, אלא מהווה תנאי לקבלת ההלוואה. לפיכך, לעמדתו, לא ניתן לפרש באופן רחב את חוק הבנקאות.[5]

עוד לא יבשה הדיו מפסק הדין בעניין ליפרט, והמחוקק, ער לבעיה אשר נוצרה, מיהר לתקן את חוק הבנקאות (שירות ללקוח). בתיקון הוסף סעיף 17א לחוק אשר קבע כי: "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי".[6]

יחד עם זאת, הדיון בשאלה עדין לא הסתיים והתעורר במלוא עוזו מחדש, כאשר הגיע לבית המשפט העליון עניינו של פרופ' ציגלר. פרופסור ציגלר נענה לפניית גיסו לערוב לו בחשבון בנק. הן הגיס והן פקיד הבנק אמרו לציגלר, עת חתם על כתב הערבות, כי מדובר בערבות לחשבון חדש שגיסו עומד לפתוח, ולפיכך הניח ציגלר כי החשבון מצוי ביתרה אפס ולא ראה מקום לברר עם גיסו או עם פקיד הבנק מה מצב יתרת החשבון. דא עקא שהחשבון לו ערב ציגלר היה ביתרת חובה של 90,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי פרופסור ציגלר הוטעה, ובשל טעות זו חתם על כתב הערבות. כן קבע כי חובת הגילוי שהחשבון היה ביתרת חובה, נבעה הן מהדין הכללי (חוק החוזים (חלק כללי), סעיפים 12, 14 ו- 15) והן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ומכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשמ"ו – 1986.[7]

הבנק ערער על החלטת בית המשפט המחוזי, והעניין הגיע לבית המשפט העליון.[8] מאחר ובשעת הגשת הסיכומים בתיק ניתן פסק הדין בעניין ליפרט, הורחב הרכב השופטים אשר דנו בערעור והועמד על חמישה, כאשר לשלושת שופטי ההרכב בעניין ליפרט נוספו השופטים שטרסברג–כהן וגולדברג.

השופטת שטרסברג–כהן, בפסק דין ארוך ומנומק, סברה כי מן הראוי לשנות את הילכת ליפרט ולקבוע כי ערב הינו אף הוא "לקוח" לעניין חוק הבנקאות (שירות ללקוח), וזאת, בעיקרו של דבר, מהנימוקים של הנשיא שמגר בדעת המיעוט בליפרט. הנפקות המעשית אותה ביקשה למצוא בהכרעה זו היתה לגבי ערבים, דוגמת פרופסור ציגלר, אשר חתמו על ערבויות לפני כניסת התיקון לתוקף. הנשיא שמגר הצטרף אף הוא, כמובן, לדעה זו. השופטים אור, מצא וגולדברג בחנו את העובדות במשקפי הדין הכללי והגיעו למסקנה, כי פרופסור ציגלר הוטעה על ידי הבנק ולפיכך מכוח הדין הכללי המבוסס על חובת הגילוי בסעיף 15 לחוק החוזים, דין הערעור להדחות. משום כך אין, לדעתם, צורך להיזקק לבחינת הלכת ליפרט פעם נוספת, במיוחד כאשר הדבר מחייב סטייה מתקדים אותו קבע בית המשפט העליון.

הנושא לא הורד מסדר היום, והגיע בהמשך לבית המשפט העליון בפסק הדין בעניין אביבה אברהם.[9] באותו עניין העלו שתי ערבות בפני בית המשפט העליון טענות קנוניה, הטעיה ואי גילוי כנגד תביעת בנק לתשלום בגין ערבותן. לטענת הערבות הבנק היה שותף פעיל בשורה של פעולות הסחה מתוכננות שמטרתן היתה ליצור מצג כוזב של חשבון החברה כדי למנוע את קריסתו בטרם תוחתמנה הערבויות.הערבות טענו בפני בית המשפט העליון כי הבנק לא גילה את אוזנן בדבר מידע מהותי הנוגע למצבה הכלכלי הרעוע של החברה וגם לא בדבר יתרת החשבון השלילית בבנק. השופט אריאל עמד בפתח פסק דינו על העובדה שטענות אלו נדחו על ידי בית המשפט קמא מהטעם הדיוני לפיו הן הוו "הרחבת חזית", ואכן, לגופו של הערעור, קבע בפשטות בסיפת פסק דינו כי דין הערעור להדחות מנימוק זה. הנקודה המעניינת היא שלמרות שניתן היה לפיכך לדחות את הערעור בקצרה בשל נימוק זה, מצא לנכון השופט אריאל לדון בהרחבה בסוגייה המשפטית בדבר חובותיו של הבנק כנושה למול ערבים לחוב טרם הדיון בטענת "הרחבת החזית".[10] ואכן, לאחר סקירה מפורטת של ההתפתחות הפסיקתית בתחום, קובע השופט אריאל כי הוא מצטרף לדעתם של הנשיא שמגר והשופטת שטרסברג–כהן, שכן גם לשיטתו הן הגיונו של החוק והן תכליתו תומכים בהחלת החובות שאותן חב הבנק גם על ערב.[11]

פסק הדין האחרון שניתן בבית המשפט העליון בסוגיה ניתן בעניין אבן חיים.[12] טענת הערבים באותו עניין נגעה להטעיה בנוגע למהות הבטוחה שניתנה להבטחת החזר ההלוואה לה ערבו בשנת 1991 (דהיינו טרם תיקון חוק הבנקאות (שירות ללקוח)). באותו עניין הלווים נטלו הלוואה מהבנק למימון בניית בית מגורים על מגרש בערד. המקרקעין הועמדו לרשות הלווים על פי הסכם פיתוח שנחתם בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל, ובו התחייבו הלווים, בין היתר, לסיים את הבנייה בתוך פרק זמן נקוב. כבטוחה לפירעון ההלוואה שנטלו מן הבנק, משכנו הלווים לטובתו את כל זכויותיהם במקרקעין ובנוסף העמידו ערבויות אישיות.הלווים הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכם הפיתוח ולפיכך ביטל אותו המינהל. משכך, עברה מן העולם גם זכותם המותנית של הלווים לקבלת זכויות חכירה במקרקעין. לטענת הערבים, הטעה אותם הבנק בכך שלא גילה להם שאין בידו שעבוד מסוג משכנתא, אלא רק משכון זכויות חוזיות. בית המשפט השלום דחה את טענת הערבים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם, והבנק ערער לבית המשפט העליון. השופטת חיות אשר כתבה את פסק הדין שבה ודנה בהיקף חובות הבנק כלפי ערבים בהרחבה ותוך סקירה ממצה של ההלכות בתחום עד לאותו מועד. בהקשר זה צירפה גם השופטת חיות את דעתה לעמדת השופטים שמגר (בעניין ליפרט), שטרסברג–כהן (בעניין ציגלר) ואריאל (בעניין אביבה אברהם). השופטת חיות אף הוסיפה נימוק נוסף לנימוקי השופטים תוך שהיא קובעת כי להשקפתה תיקון חוק הבנקאות (שירות ללקוח) והוספת סעיף 17א הינם מבהירים ולא נועדו לשנות את הדין שהתקיים קודם לכן אלא רק לשקפו.[13] יחד עם זאת, גם השופטת חיות נרתעת מביסוס פסק דינה על שינוי הלכת ליפרט, וקובעת כי "אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו" תוך קביעה כי ניתן לפטור באותו עניין את הערבים תוך שימוש בהוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

כסיכום ביניים של ההלכות הנזכרות לעיל ניתן לאמר כי תוצאת ההתפתחות הפסיקתית והחקיקתית שהובאה לעיל הביאה ליצירת שני סוגי ערבים: כאלה שחתמו על ערבותם לפני התיקון לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ביום 23/6/94, ואשר עליהם התיקון לא חל, וכאלה שחתמו לאחר מכן.[14]

יחד עם זאת, עמדות השופטים השונים בבית המשפט העליון הינן חד משמעיות, ותומכות באופן בלתי מסוייג בעמדה לפיה יש להחיל גם על ערבים שחתמו טרם 23/6/94 את הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח).

באופן מעשי, דומה כי לא ניתן לאתר מצב בו ערב חתם על ערבותו לפני תיקון החוק, ובו ערך בפועל אבחנה מעשית בית המשפט בינו לבין ערב שחתם מאוחר יותר. בפועל, כפי שנפסק בעניין ציגלר ובעניין אבן חיים, משסבר בית המשפט העליון כי התבצעה הטעיה, הרי פטר הוא את הערב מכוח הוראות חוק החוזים (חלק כללי), ללא צורך בשימוש בחוק הבנקאות (שירות ללקוח). יחד עם זאת, דומה כי אין כל סיבה להמשיך ולדבוק בהלכת ליפרט תוך שימוש בהוראות חוק החוזים (חלק כללי) על מנת לעזור לערבים שאתרע מזלם וחתמו על ערבותם טרם תיקון חוק הבנקאות (שירות ללקוח).[15] אכן, ככל שהזמן חולף, הסוגיה הופכת לרלבנטית פחות, לאור מיעוט המקרים הצפויים להגיע לבתי המשפט, ויתכן שזו הסיבה בגינה בית משפט העליון אינו מוצא לנכון לשנות פורמאלית את הלכת ליפרט, למרות אי הנוחות הבולטת והמופגנת מהלכה זו, אלא פשוט מעשית לבחון את המקרים שמגיעים אליו על בסיס הדין הכללי.

יחד עם זאת, דומה כי אם יגיע מקרה נוסף לבית המשפט העליון של ערב שחתם על ערבותו טרם 23/6/94, ראוי להסדיר גם באופן פורמלי לגביו את ההגנה הצרכנית שהעניק המחוקק, ולעגן את רצון המחוקק ועמדות השופטים השונים בפסקי הדין שנזכרו לעיל באופן פורמלי, באמצעות שינוי הלכת ליפרט.

שינוי כאמור לא יחולל מהפכות בדין הקיים, אלא רק יתאימו לרצון המחוקק, ולעמדות הביקורתיות שמביעים שופטי בית המשפט העליון, בצדק, מאז נפסקה הלכה זו.[16]

[2]     ע"א 1304/91טפחותנ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (להלן: "פס"ד ליפרט").

[3]     ע"א (י–ם) 31/90 ליפרט נ' טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"א(ג) 56.

[4]     פס"ד ליפרט, עמ' 325–320 לפסק הדין.

[5]    לניתוח עמדות השופטים והצעה פרשנית לפיה באם היו הם מיישמים את התפיסה הקוראלית כבסיס לחיובו של ערב היה להם קל יותר לקבל את דעת המיעוט של השופט שמגר ראו ב' ליפשיץ "ערבות – הלכה למעשה" משפטים כו (תשנ"ו) 219; למאמר נוסף התוקף את הסוגיה בהיבט אחר, ומציע להחיל את עקרון תום הלב כבסיס להפטר הערב באותו עניין ראו ד' פלפל "חובות הבנק כלפי ערב" הפרקליט מח (תשנ"ד) 414.

[6]     חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ד – 1994, ס"ח 154, נכנס לתוקפו ביום 23.6.94. בהצעת החוק, אשר הוגשה על ידי חבר הכנסת גדליה גל, הוסבר במפורש כי תיקון זה בא: "להסיר ספק שנתעורר לאחרונה עקב פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה אין מי שערב לחוב של לקוח בתאגיד בנקאי נחשב כשלעצמו לקוח על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981, ולקבוע בבירור שהחוק חל גם על ערב". ראו הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), התשנ"ד – 1994, ה"ח 332.

[7]     ת"א (ת"א) בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"מ תשנ"ב(1) 172.

[8]     ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369.

[9]    ע"א 7451/96אביבהאברהםנ' בנקמסדבע"מ, פ"ד נג(2) 337 ,עמ' 346–347.

[10]   ובלשונו: "בטרם אקבע אם הטענה מהווה הרחבת חזית, אם לאו, לא אצא ידי חובתי בלי לבחון את חובותיו של הבנק כנושה למול ערבים לחוב". שם, ע' 346ו.

[11]   פסק הדין נכתב במלואו על ידי השופט אריאל. עם זאת, השופטים שטרסברג–כהן ואנגלרד הסכימו, ולא הביעו כל הסתייגות גם מהעמדה העקרונית התומכת בעמדת המיעוט של השופט שמגר בפסק הדין בעניין ליפרט.

[12]    רע"א 4373/05אבןחייםנ' בנקעצמאותלמשכנתאותופיתוחבע"מ (פורסם בנבו. ניתן ביום 15/11/07).

[13]    שם, פיסקה 8 לפסק הדין.

[14]   אם כי בתי המשפט אבחנו את הילכת ליפרט והחילו את הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) גם על ערבים שחתמו טרם כניסת החוק לתוקפו. ראו לדוגמא: ת.א. 61355/93 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גבעוני (טרם פורסם. פסק הדין ניתן ביום 30/10/97 בבית משפט השלום בתל–אביב יפו על ידי השופט טל).

[15]   באנגליה התעוררה בעיה דומה, אשר עדין אין לגביה הכרעה סופית, אם כי גם שם הנטיה היא לפרש את החקיקה הצרכנית כחלה גם על מערכת היחסים שבין בנקים לבין ערבים. השוו E.C. Council Directive 85/577 ולפרשנות הרחבה המסתמנת לגבי הוראה צרכנית זו ראו פסק דינו של בית הדין האירופי לצדק: Bayerische Hypothetiken–und–Wechselsbank AG v. Dietzinger (Case 45/96) [1998] 1W.L.R. 1035.

[16]   לביטויים נוספים של הגנה על ערבים ראו גם כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב – 1992. בהתאם להוראת סעיף 33א לכללים, נקבע כי לא כל הוראות הכללים יחולו על ערב, אלא רק סעיפים 3(א)(7), 4 ו – 5 , ככל שהם נוגעים לחיוביו של הערב. סעיף 3(א)(7) קובע את דרישת הכתב וחובת מתן עיון טרם החתימה לגבי הסכם ערבות, סעיף 4 את חובת מסירת עותקי הסכמים וסעיף 5 את חובת העדכון לפיה גם במידה וניתן לשנות תנאים לפי הוראות ההסכם יש להודיע לערב על כל שינוי, בציון מועד השינוי, שבועיים לפחות לפני מועד השינוי.