בחודשים הקרובים אמורה הממשלה להשלים סדרת רפורמות בתחום האשראי הצרכני שחותרות לשלושה יעדים: הגדלת התחרות על כיסם של משקי הבית, באמצעות הכנסת שחקנים חדשים לשוק; שיקום מהיר של חייבים שנקלעו למצב בו הם אינם יכולים להחזיר את החוב; ובמקביל – יצירת מגבלות שימנעו מלקוחות חסרי יכולת פירעון להגיע למצב הזה.
היעד הראשון נמצא על סף השלמת תהליכי חקיקה שישנו מהיסוד את מצבן של חברות האשראי החוץ בנקאיות. הן יונגשו גם למקורות מימון חדשים וגם למידע שלא היה להן על רמת הסיכון של הלקוחות. דרכן לשוק האשראי הצרכני נסללה.
היעד השני מיושם באמצעות כמה מהלכי חקיקה שמנסים לסמן את הגבול שבין עקרון העל של החזרת חובות, לבין הפרקטיקה שתאפשר לשקם את מי שבאמת אין כבר מה לגבות ממנו.
היעד השלישי אמור לבוא לידי מימוש באמצעות חקיקה ("חוק אשראי הוגן"), שתקבע תקרת ריבית לכל גופי האשראי במשק. חשוב להבהיר – הממשלה לא הגיעה אליו מעולם הפיקוח על המחירים ואין לה שום יומרות בכיוון. ריבית, כעיקרון, נקבעת לפי רמת הסיכון וכל מלווה מתמחר אותה לפי תאבון הסיכון שלו. התקרה שמבקשת הממשלה לקבוע, מגיעה מתפיסה פטרנליסטית שמבקשת להגדיר מעין 'ריבית נשך' כדי למנוע מלווים שאין להם יכולת פירעון, להסתבך בחובות בלתי נסבלים. המחוקק אומר למלווים: אם אתם מזהים לקוח שיכולת ההחזר שלו נמוכה מאוד (סיכון גבוה), אני לא מרשה לכם להלוות לו כסף ואפילו מחשיב את זה כעבירה פלילית.
הבעיה היא ששינויים ששוקלת הכנסת להכניס בחקיקה זו, עלולים להוביל את הממשלה ליעדים הפוכים מאלה שאליהם כיוונה. הראשון שבהם עולה בימים אלה בוועדת החוקה, ביוזמת חברות המימון החוץ בנקאיות, שסבורות כי ראוי לבדל בין התקרה שנקבעת להן, לבין זו שיש לקבוע לבנקים. לטענתן, עלויות הכסף שמגייסים הבנקים זולות מעלויות הגיוס של החברות החוץ בנקאיות ולכן יש לקבוע לאחרונות רף גבוה יותר. אתעלם כאן מהעובדה שטענה זו אינה מדויקת (בעיקר כי עלות העמדת האשראי אינה תלויה רק במחיר הכסף, אלא בגורמים נוספים), כדי לבחון מה תהיה התוצאה של תקרת ריבית דיפרנציאלית לשיטת המבקרים.
כבר ברמה האינטואיטיבית, קשה להבין כיצד הגבלת השחקן שלגביו נטען כי הוא זול יותר, תשרת את הצרכנים שיופנו לשחקן היקר יותר. אבל מעבר לאינטואיציה, חיוני לחזור לסוגיית הסיכון: באופן טבעי, לווה שמעולם לא פיגר בהחזרי הלוואות, לא חזרו לו צ'קים והרקע הפיננסי שלו מושלם, ישלם ריבית נמוכה יותר מלווה, שהמלווה מעריך שיכולת ההחזר שלו נחותה. הרפורמות שמושלמות בימים אלה בתחום המידע מאפשרות לכל שחקני האשראי לבצע את הערכת הסיכון הזו על בסיס מושכל.
במידה ותתקבל ההצעה לקבוע לבנקים תקרת ריבית נמוכה יותר מאשר לגופים החוץ בנקאיים, התוצאה ההכרחית תמנע מהבנקים לתת הצעות אשראי ללקוחות שיש להם היסטוריית אשראי בעייתית והסיכון שלהם מבטא ריבית שחוצה את התקרה שתקבע להם. במילים אחרות, המחוקק ימצא עצמו שולח לקוחות אלה רק לחברות המימון החוץ בנקאיות, ובכך ישלול את חופש הבחירה ויכולת המיקוח, דווקא מאלה שהכי זקוקים להם. הלקוחות שכושר הפירעון שלהם נמוך יהיו שבויים רק של שחקנים מסוג אחד בשוק – אלה שלשיטת מבקרי החוק הם היקרים יותר, וזאת בניגוד מוחלט לרוח הרפורמות בשוק האשראי.
הרעיון השני שעולה בוועדת החוקה הוא לקבוע כי התקרה שמציעה הממשלה – ריבית מוניטרית פלוס 20% – תהיה אחידה, אך נמוכה יותר. הח"כים חוששים שתקרת ריבית כלשהי תמשוך אליה את הריביות בפועל, והתוצאה תהיה התייקרות הריבית לכל הצרכנים.
למעשה, אין מקום לחשש זה. במערכת הבנקאית, למשל, אין היום כל מגבלה להלוואות לא צמודות, ולמרות זאת הריבית הממוצעת התיישרה על פחות מ-3.5%. במקרה של הלוואות צמודות – יש תקרה חוקית של 13%, ולמרות זאת הריבית הממוצעת בפועל היא 2.38%. במילים אחרות – גם כשיש מגבלה וגם כשאין מגבלה, אין שום עדות לסחף כלפי מעלה. בשוק החוץ בנקאי קיימת תקרה שנעה היום סביב 8% ואנו רואים שלקוחות שהסיכון שלהם משקף ריבית גבוהה מזו, פשוט אינם מצליחים לקבל מהחברות החוץ בנקאיות אשראי.
ומה יקרה אם יורידו את הרף? הלקוחות שיאופיינו ברמת סיכון שמצדיקה ריבית גבוהה מהרף שייקבע, לא יוכלו לקבל אשראי בכלל. במו ידיו ידחוף אותם המחוקק לשוק השחור, שוב – בניגוד מוחלט למטרת החוק.