שנים ארוכות של חוסר מודעות לסיכוני סביבה וזיהומים אפשריים השאירו את חותמם על חלק גדול מהאתרים והקרקעות במדינת ישראל – מדינה קטנה, צפופה ובעלת פעילות תעשייתית ובטחונית עניפה. בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות הציבורית לצורך בסביבה נקייה ולסיכונים שמקורם בקרקעות שעברו זיהומים קשים.
פרשות כאובות הכרוכות בסבל, מחלות ותביעות פיצויים ענקיות מצד הנפגעים ובני משפחותיהם – כמו בפרשת הצלילות בקישון – הביאו גם את קובעי המדיניות לתת את דעתם על הצורך לפעול למען עתיד נקי ובריא יותר במקום שבו אנו חיים. "הצעת חוק מניעת זיהום קרקע ושיקום קרקעות מזוהמות – התשע"א 2011" מונחת בימים אלה על שולחן הכנסת בתהליך חקיקה מטעם המשרד להגנת הסביבה.
זיהום קרקע ומקורות מים עשוי להתרחש כתוצאה משחרור חומרים מסוכנים או דלקים לקרקע, על פי רוב בעקבות תקלות בתהליכי יצור תעשייתיים, בעת שינוע כימיקלים ודלקים ועוד. זיהומים מסוג זה לא נותרים לרוב מקומיים ומתפשטים לעיתים למתחמי קרקע סמוכים או מחלחלים למי תהום ובארות. חומרים נדיפים בקרקע עלולים לפלוט גזי קרקע, המזיקים לבריאות.
ההשלכות הבריאותיות והסביבתיות של זיהום קרקע ומים הן נרחבות, כפי שמתואר בצורה ברורה באתר המשרד להגנת הסביבה. כך לדוגמה, ליטר אחד של דלק יזהם כמיליון ליטר מי תהום (!). הפגיעה היא בצמחיה, בהפיכת חללים תת-קרקעיים למסוכנים בשל סכנת השאיפה של גזים רעילים, נשימת אבק עם חלקיקים רעילים ועוד.
נתונים מאלפים ומדאיגים ביותר על היקפי זיהום הקרקעות בישראל נחשפו לאחרונה במאמר משותף שפרסמו שתי בכירות במשרד להגנת הסביבה, במגזין "אקולוגיה וסביבה". ד"ר יעל מייסון, מהאגף לשפכי תעשיה, דלקים וקרקעות מזוהמות במשרד להגנת הסביבה וגלית פלצור, מאגף כלכלה ותקינה במשרד מגלות כי סקר שהוכן על ידי חברת אל.די.די עבור משרדי הממשלה זיהה לא פחות מ-3,200 אתרים בישראל בעלי פוטנציאל לקרקע מזוהמת, ובהם כ-23 אלף מוקדי זיהום. עד כה טופלו בהוראת המשרד להגנת הסביבה למעלה מ-400 אתרים.
"עד עתה לא היה בישראל חוק ייעודי שעניינו מניעת זיהום קרקע ושיקום קרקע מזוהמת", קובעות מייסון ופלצור. "מטרותיה של הצעת החוק החדשה שמקדם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן היא להסדיר את מכלול ההבטים הקשורים במניעת זיהום קרקע ואת הטיפול בזיהומי קרקע שנגרמו בעבר. מטרה נוספת היא הרתעה מפני יצירת זיהומים עתידיים".
כפי שמעיד שמה, הצעת החוק עוסקת הן בנסיון למנוע זיהומים חדשים והן בסילוקם של גורמי זיהום קיימים. כאן מתחיל הסיבוך, מפני שרבים ממי שיצרו את הזיהומים הקשים ביותר הם גורמים שכבר אינם קיימים. ואילו המזהם הגדול ביותר, למרבה המבוכה, הוא מדינת ישראל עצמה על זרועותיה השונות, תעשייתיות ובטחוניות. מייסון ופלצור מאשרות: "בישראל קיים מצב ייחודי, שבו 93% מהקרקעות בישראל הן קרקעות מדינה בניהול רשות (מינהל) מקרקעי ישראל. חלק ניכר מהזיהומים בקרקעות המדינה נגרמו על ידי גורמים באחריות המדינה".
הצעת החוק היתה במקור יוזמה של עמותת "אדם טבע ודין", אך המשרד להגנת הסביבה החליט לקבל על עצמו את הנושא וההצעה שתונח על שולחן הכנסת היא תוצר שעבר גלגולי נוסח רבים בדרך. לא כולם מרוצים לגמרי מן התוצאה, אך שוררת תמימות דעים בעצם נחיצותם של המנגנונים המוצעים בחוק.
בין השאר, החוק מחייב הקמת מאגר ממוחשב פומבי לנושא קרקעות מזוהמות, שיהיה פתוח לכל אדם על פי חוק חופש המידע. במאגר אפשר יהיה לקבל אינפורמציה על כל מידע שיש לגופים ציבוריים אודות זיהום סביבתי, וכל סקרי הקרקעות הקיימים שבוצעו על ידי המשרד להגנת הסביבה יהיו חשופים לציבור הרחב.
החדשות הטובות הן, כי גם בזיהומים הקשים ביותר ניתן כיום לטפל באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. ד"ר רפי מנדלבאום, מנכ"ל חברת אל.די.די. הוא אחד המדענים שזיהו את הפוטנציאל העסקי העצום של תחום שיקום הסביבה המזהמת. מנדלבאום, מיקרוביולוג סביבתי המלמד גם באוניברסיטה העברית, התמחה בלימוד היכולות של חיידקים המסוגלים לפרק חומרים מזהמים. בעברו שירות ציבורי במכון וולקני וקריירה אקדמית בארה"ב בתחום פירוק חומרי הדברה. לפני כ-12 שנה הקים את החברה הפרטית אל.די.די. הפועלת כיום כחלק מקבוצת ניאופרם.
"יש משפחות חיידקים שמסוגלות לפרק חומרי הדברה וחומרים רעילים אחרים ביעילות ובפרק זמן קצר", אומר מנדלבאום. כל זה בתנאי שיעניקו לחיידקים הטובים האלה את התנאים הנכונים, שכמובן לא קיימים בטבע ובסביבת הזיהום הרגילה. לשקם ביעילות פירושו "לשנות את התנאים כדי שהחיידקים יוכלו לפעול".
לשנות תנאים פירושו לחפור, להזרים, ובמקרים רבים מאוד אף לאסוף את הנפח העצום של קרקע מזוהמת ולהעבירה לאתר השיקום המצוי ברמת חובב. כל זה עולה הרבה כסף. עלות שיקומן של קרקעות מזוהמות עלולה להיות גבוהה ביותר, והשאלה הגדולה היא: מי צריך לשאת בהוצאה הגדולה הזאת.
החוק ההולך ומתגבש אמור להיות מבוסס על העיקרון ההגיוני שעל פיו "המזהם משלם". עיקרון זה קל להפעלה כאשר בעליה של תחנת דלק, למשל, או מפעל תעשייתי, מבקשים לשנות את ייעוד הקרקע לצורך חדש, וכדי לעמוד בתנאי הרשיון יצטרכו לטהר את הזיהום שהם עצמם יצרו. אולם במרבית המקרים הזיהום הוא תופעה היסטורית, והקרקע בבעלות המדינה, שלעיתים גם היתה בעלת המפעל שהשאיר חותם רעיל בקרקע.
ד"ר עו"ד רות דגן, שותפה ומנהלת תחום איכות הסביבה במשרד הרצוג פוקס נאמן: "הצעת החוק כוללת מנגנון לטיפול בקרקעות שזוהמו בעבר על ידי המדינה. נקבע כי לשם הסדרת שיקום קרקעות אלה יקים השר להגנת הסביבה ועדה מיוחדת. תפקידי הוועדה יהיו, בין היתר, לקבוע אופן ביצוע, לוחות זמנים, וסדרי עדיפויות לעריכת סקרים היסטוריים, סקרי קרקע וטיפול בקרקע, לפי מידת החומרה של הזיהום ומידת הסכנה לאדם ולסביבה ולקבוע פעולות ויעדים לצורך השלמת הטיפול בקרקעות, כך שבתוך חמש שנים מיום תחולת חוק יושלמו כל הסקרים ההיסטוריים, בתוך 10 שנים ישוקמו לפחות מחצית מהקרקעות האמורות לעבור שיקום ובתוך 25 שנים יושלם הטיפול".
העניין הציבורי מתמקד בדרך כלל בקרקעות באיזור המרכז היקר והנחשק. באיזור זה מספר מתחמים הידועים בנזק הסביבתי הכבד שנגרם להם מפעילות מפעלים בטחוניים. למשל, מתחם תעש בגבול גבעתיים תל אביב הסמוך למגדלי עזריאלי ואלקטרה היקרים, או מתחם תעש ברמת השרון, שלאחרונה אושרה בו תכנית בניה גרנדיוזית, למרות התנגדויות מרות של ארגוני סביבה במשך שנים רבות. התכנית סוללת את הדרך לתכנון מפורט של 23 אלף יחידות דיור, ואילו המדינה הבטיחה מימון ביניים לטיהור אלפי דונמים במתחם זה בשלבים, ובעלות של מיליארדי שקלים.
מבחינת מערכת הבנקאות, המשמעות היא שבכל עיסקת מימון קרקעות, יש לבדוק את מצב הקרקע גם מבחינת ההתאמה לתקני איכות הסביבה.
בכך – מסבירה ענת הירשברג, השמאית הראשית של בנק המזרחי – אין משום חידוש רב לבנקאים. "גם כיום הסיכון הסביבתי נלקח בחשבון בשיקולי האשראי של הבנק. במקומות שבהם קיים חשש לזיהום סביבתי, הלקוחות המבקשים מימון לרכישת קרקע ממלאים שאלון סביבתי מתאים הנבחן על ידי יועץ סביבתי מטעם הבנק.
"תקן 19 החדש יחסית, אשר פורסם ע"י ועדת התקינה, וקובע רמת פרוט נדרשת בשמאויות לנכסים המשמשים לצורך בטוחה למתן אשראי, מחייב את השמאי לפרט מידע הקשור לסיכונים סביבתיים ככל שהם עולים מתוכניות בניין עיר או היתרים. "על מנת לאמוד את עלויות פינוי הזיהום יש צורך בחוות דעת של יועץ סביבתי מתאים. לשמאים אין היום את היכולת המקצועית לאמוד את עלות הפינוי של הזיהום הסביבתי", מסבירה הירשברג. "אני מעריכה כי ככל שהמודעות תגבר ומודעות הציבור תגדל, דו"ח של יועץ סביבתי עם אומדן עלות הפינוי והפגיעה של הזיהום הסביבתי יצורף כנספח לחוות הדעת של השמאי החיצוני ויבוא לידי ביטוי באומדן השווי.
"במידה והצעת החוק תאושר, המשרד להגנת הסביבה עשוי לדרוש סקרי קרקע כאשר יש חשד לזיהום קרקע, אשר למעשה יציף מידע על זיהום הקרקע ועלויות השיקום. הצעת החוק אינה מטילה אחריות ישירה לשיקום הקרקע על הבנק המממן".
עו"ד רות דגן: "חוק הקרקעות מטיל אחריות לנושא הזיהום על כל מי שמחזיק בפועל בקרקע לפרק זמן ארוך. אם במצבת הנכסים של גורם מממן כלשהו יש קרקע מזוהמת, הרי שהוראות החוק יחולו עליו כמו על כל גורם אחר במשק המחזיק בקרקע שקיים לגביה חשש או שידוע שהיא מזוהמת. בכל הנוגע לסיכוני אשראי, הרי שעל כל גורם מממן לבצע את הבדיקות שלו לצורך הבנת הסיכון הכלכלי הטמון בקרקע מזוהמת ולנקוט בצעדים כדי לגדר אותו.
"המשמעות היא שיזמים ונותני אשראי יצטרכו לקחת בחשבון שבמקרים מסויימים יהיה צורך לבצע שורה של סקרים על מנת להבטיח שהמיזם הנדל"ני אמנם עומד בתנאי הסף של המשרד להגנת הסביבה לצורך המיועד – מגורים, מסחר, תעשיה או שטח ציבורי".
רפי מנדלבאום: "על פי החוק 'קרקע' רלוונטית לצורך בדיקת הזיהום מוגדרת כ-7 מטרים עליונים מתחת לפני הקרקע – השכבה העליונה, וכן התווך הלא רווי שהוא החלק שבין ה'קרקע' לבין פני מי התהום. אין לשכוח כי החוק מדבר אך ורק על קרקע ועל התווך הלא רווי ולא על זיהום מים – שהוא באחריותה של רשות המים, הפועלת לפי כללים וחוקים שכבר קיימים (חוק המים למשל, ר' מסגרת נפרדת). בסקר הסיכונים אנו בודקים סיכון לאדם או לסביבה. קרקע מזוהמת מהווה סיכון ישיר לבריאותם של בני אדם, ואם היא מיועדת לחקלאות, הסיכון הוא מעצם גידול המזון שיספוג חומרים רעילים".
מהם סוגי הזיהום הנפוצים ביותר?
מנדלבאום: "המזהם מספר 1 במידת נפיצותו הוא מרכיב של דלק בשם בנזן הנמצא בדלקים ומוכר כחומר מסרטן. זו הסיבה לדאגה הרבה סביב תחנות דלק. הבנזן נדיף ממים וקרקע, ויכול לעבור גם כחומר ספוח לאבק ולהזיק לדרכי הנשימה.
"במקום השני אנו מודאגים ממתכות כבדות: כספית, אבץ, נחושת, ניקל וקדמיום הם חומרים רעילים הגורמים לבעיות בריאות קשות – מחלות כבד, פגיעה במערכת החיסונית, וסוגים שונים של סרטן. עפר מזוהם במתכות יכול להפוך לאבק, וכל חשיפה לאבק הזה היא נזק בריאותי פוטנציאלי.
"גורם שלישי הם חומרים אורגניים מוכלרים, למשל שפכים של מכבסות. חומרים שנועדו להמיס כתמים ושומנים כמו טריכולורואתילן ופרכלורואתילן שהם חומרים נדיפים ומזיקים לנשימה. חומרים אלו שימשו גם כממיסי שומנים לתעשיית המתכת וצבעים בתעשית המתכת. במתחמי תעש, כמו האתר בגבול ת"א-גבעתיים (אתר מגן) יש ריכוזים גבוהים של חומרים מסירי שומנים בקרקע ובמי התהום, בהמשך לפעילות התעשייתית שהתקיימה שם שנים רבות. לא כל חומר תעשייתי מהווה סיכון. יש משמעות קריטית לייעוד הקרקע – האם היא נועדה למגורים, לתעשיה או לחקלאות, לכל אחד מהשימושים האלה יש סטנדרטים אחרים".
מהו תהליך הבדיקה?
מנדלבאום: "השלב הראשון הוא סקר 'היסטורי'. כאשר המתחם נראה מזוהם על פני השטח, עזוב ושומם מצמחיה, קל לנחש שהיה שם זיהום. אך יש לא מעט מקרים שבהם צמחיה שופעת ומשגשגת מכסה את הקרקע, ואם לא יודעים מה היה שם קודם יש חשש שלא ייבדק כלל נושא הזיהום. המקרה הקלאסי הוא שדות פרחים שמכסים שטחי מוקשים ישנים שנותרו עוד מתקופת הבריטים.
"סקר קידוחים הוא הצעד הבא, אך לעיתים הסקר ההיסטורי בא אחרי הקידוח. לדוגמה: בדקנו נוכחות של זיהום קרקע ומים בתוך אחד הפארקים בתל אביב וגילינו בעומק שכבה של דלק. החל בירור היסטורי והתברר שבמקום שכן בעבר מוסך.
"אפשר למצוא זיהומים רבים במרכזי ערים משום שבעבר התעשייה התרכזה במרכזים האורבניים. לדוגמה, רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן היה בעבר 'אזור תעשייה'. שכנו שם מפעלים שחלקם הזרימו את השפכים שלהם לבורות ספיגה, כפי שהיה נהוג אז. כיום אנו מגלים בקרקע ובמי התהום באזורים אלו זיהומים שנוצרו כתוצאה מהפעילות התעשייתית בעבר וזו יכולה להיות סכנה ממשית לבריאותם של מי שייחשפו לזיהום. למשל, הרכבת הקלה שמתוכננת בגוש דן, תעבור בין היתר בתת הקרקע באזורים אלו והמהנדסים יצטרכו לוודא שהקווים התת-קרקעיים יהיו ממוגנים מפני חדירת גזים וכי הקרקע שתיחפר תיבדק לנוכחות מזהמים ותועבר לאתרים מורשים.
"חשוב לבצע סקר לתיחום של הזיהום: עומק והיקף, ואז צריך להביא את ההמלצות לטיפול: שיקום, חפירה או שינוי ייעוד. יכול להיות שההחלטה תהיה שבמקום מסוים מגורים או חקלאות הם לא אופציה, ואז אפשר לייעד אותו לשימוש אחר, הנחשב למסוכן פחות.
"כל התחום המסובך הזה של Environmental Risk Management הוא נושא חדש יחסית ומחייב מעורבות של מומחים מתחומים רבים ושונים. במארג האינטר-דיסציפלינרי של ניהול סיכוני סביבה מזיהומי קרקע ומים יש צורך בחוות דעת ובידע של כימאים, גיאולוגים, הידרולוגים, מיקורביולגים ומהנדסי סביבה. בנוסף, אנו זקוקים גם למערכות מיפוי, למודלים של תנועה וזרימה להערכת התפשטות הזיהום, וכמובן לעורכי דין כי יש גם צדדים משפטיים לכל הנושא הזה".
עו"ד רות דגן: "כיום, יזמים ומשקיעים נמצאים במצב של אי ודאות לגבי האופן שבו החוק הזה עומד להשפיע על שוק הנדל"ן ועל בטוחות מקרקעין שניתנות כנגד אשראי. בגרסתה הנוכחית של הצעת החוק לא קיימות הצהרות ברורות בקשר לתמריצים ליזמים הרוצים להיכנס לתחום ולפעול לשיקום ופיתוח מתחמי קרקע מזוהמים. החוק אמנם עוסק באכיפה כלפי הגורם הישיר האחראי לזיהום, אך בחלק מן המקרים הגורמים שזיהמו פשטו רגל או שלא ניתן לאתרם. במעגל השני מוטלת האחריות על בעלים או מי שמחזיק בקרקע. גורם כזה אחראי על פי הצעת החוק לביצוע סקרי קרקע ופעולות שיקום, ויאלץ בעצמו לחפש את הגורם האחראי בכדי להיפרע ממנו".
כפתרון חלקי למצב בכוונת הצעת החוק ליצור קרן מיוחדת לשיקום קרקעות מזוהמות. בין השאר, הקרן אמורה להיו ממומנת מכסי היטל שיוטל על גורמים העוסקים בחומרים מסוכנים. בעלי קרקעות שירצו לקבל מימון לשיקומן יצטרכו להוכיח שהם ראויים למימון מהקרן, הן עבור הסקר ההיסטורי והפיזי והן לצורך פעולת השיקום עצמה.
דגן: "אני צופה שתהליך החקיקה יכלול התדיינות נרחבת בשאלות של אחריות ומימון. הנושא מורכב ובכדי להיות מעשיים דרושה רשת בטחון כלכלית ומשפטית שתאפשר ליזמים להיכנס לפרוייקטים הכוללים אלמנט של שיקום קרקע מזוהמת. זה יאפשר ניצול קרקעות רבות יותר באזורי ביקוש.
"בהקשר זה ראוי לנסות לקחת דוגמה מן המודל האמריקני (ראה מסגרת נפרדת). בארצות הברית מוענקים תמריצים משמעותיים לפעולות יזמות הכוללות שיקום קרקע. המטרה, אחרי הכל, היא לעודד פעילות עסקית שתכלול טיפול במתחמים מזוהמים בכדי להשמיש אותם ולפתחם".
האדמות החומות
חוק הקרקעות האמריקאי עבר כמה וכמה גלגולים, אך גירסתו הנוכחית, לדעת עו"ד רות דגן, ראויה לתשומת לב ואף לחיקוי. בעבר, בנקים אמריקאים נמנעו ממתן מימון לגורמי תעשייה או לגורמים שהציעו נדל"ן כבטוחה כנגד אשראי בשל החשש מזיהומי קרקע פוטנציאליים. במשבר שנוצר, לא ניתן היה כלל לממן טיפול בקרקעות מזוהמות.
לשם תיקון המצב תוקן חוק הקרקעות האמריקאי באמצע שנות התשעים באמצעות מנגנון תמרוץ חדשני, על מנת להעניק הגנות ל"רוכשים תמי לב" ולמי שמממן עסקות כאלה. החוק בנה מנגנונים יעילים תחת הכותרת Brownfield Remediation (שיקום שדות "חומים" – כלומר חשודים בזיהום).
המטרה היתה ליצור תמריץ להשתמש בקרקעות זנוחות שלא פותחו בגלל חשש לזיהום. המדינה עודדה ואף תימרצה גורמים יזמיים וגורמי מימון כדי שישקיעו בטיהור ושיקום של קרקעות כאלה, במקום לצאת מהמרכזים הישנים ולפנות לפיתוח של קרקע חקלאית "נקייה".
"ההשבחה של הקרקע כדאית מאוד אל מול הוצאות השיקום שלה ומונעת שימוש מיותר בשטחים פתוחים. הקושי הוא בכך שגורמים עסקיים אינם מודעים לפוטנציאל העסקי הטמון במצבים כאלה וחוששים מהאחריות המשפטית שבכניסה לאתר מזוהם", אומרת דגן.
"כאן תפקידה של המדינה כרגולטור וכמי שיכולה לקחת על עצמה אחריות לאיכות הטיהור והשיקום. מנגנון תימרוץ לשיקום קרקעות מזוהמות יכול לכלול אלמנטים כמו שחרור מאחריות משפטית בתנאי שהשיקום מתבצע לשביעות רצונו של הרגולטור, קיומו של הליך מזורז לשינוי יעוד והיתרי בנייה במתחם המשוקם, ובארה"ב המנגנון אף כולל הקלות מס שונות. במצב כזה, יזמים וגורמים מממנים יכולים להיכנס למתחמים כאלה, כאשר עלות השיקום ברורה להם מראש ואינם צריכים לחשוש מ'חור שחור' של הוצאות שאי אפשר לחזות.
"בארה"ב זוכה מנגנון זה להצלחה אדירה וישנם אלפי מתחמים ששוקמו בצורה כזו ברחבי המדינה: למגורים, למבני מסחר ומרכזי קניות, מרכזי ספורט ואצטדיונים. במצב זה, גורמים מממנים בארה"ב לא רק שבו להעניק אשראי כנגד בטוחות במקרקעין אלא אף פיתחו מנגנוני מימון ייחודיים לפרויקטים המתבצעים בקרקעות מזוהמות".
למים חוקים משלהם
חוק זיהום הקרקעות מביא איתו, לצד תרומה למודעות, לאפשרויות האכיפה ולעידוד השיקום, גם מבוכה לא קטנה בין העוסקים בתחום איכות הסביבה בכל הקשור לזיהומים המגיעים למי התהום. המשרד להגנת הסביבה פועל לטפל בקרקעות מזוהמות, אך על איכות מי התהום אחראית זה שנים רבות רשות המים, שהיא חלק ממשרד התשתיות.
"רשות המים פועלת לפי חוק המים, המטיל עליה אחריות כוללת לשמירת איכות מקורות המים ולמניעת זיהומם, מסבירה שרה אלחנני, מנהלת אגף איכות המים ברשות המים. "החוק מעניק למנהל הרשות סמכויות אכיפה. אם מתברר שמישהו אחראי לזיהום מים, אפשר לצוות עליו לעצור, לתקן ולהשיב את המצב לקדמותו.
"החוק מאפשר לרשות המים לפעול לשיקום מקורות מים וכן לטפל בקרקע מזוהמת הממשיכה לאיים על מקורות המים, כדי להפסיק את הזיהום ןלמנוע הישנותו. לקרקע יש היבטים אקולוגיים נוספים מעבר לסיכון שהיא מהווה על מי התהום, וכאן מקומו החשוב של חוק שיקום הקרקעות שיזם המשרד להגנת הסביבה. עם זאת, אסור לשכוח כי יש תחום נרחב המשיק לטיפול בקרקע ולטיפול במים. רצוי שהחוק ייצור ממשק נכון כדי שלא תיווצר כפילות רגולטורית או חוסר רגולציה.
"בחוק שיקום קרקעות יש עדיין מספר הגדרות לא מספקות בדבר מהותו והגדרתו של חומר מזהם וערכי סף מירביים מותרים לזיהום. כדי להבהיר מונחים אלו וכן כדי ליצור ממשק נכון בין חוק המים והחוק החדש בדבר הטיפול בקרקע, היה נכון להושיב ועדת מומחים מקצועית בין-משרדית, מה שלא נעשה עד כה, אולי מחוסר זמן והרצון להעביר את חוק זיהום הקרקעות בדחיפות. קיימת החלטת ממשלה הקובעת שכל חקיקה סביבתית חייבת בוועדת תקינה בין-משרדית, אך החלטה זו אינה מיושמת בחוק שיקום קרקעות. תחושתי היא שיש היבטים של החוק שלא נדונו, מה שיביא לקשיים ביישום בסעיפי החוק שיש להם השלכות כמעט לכל המגזרים – תעשיה, חקלאות, מגורים וכו'".
רשות המים מתמודדת זה שנים עם מזהמים שקשה לאכוף עליהם את החוק ולגבות מהם את עלויות שיקום הקרקע והמים– אלה שכבר נעלמו מזמן, ולהבדיל עם 'המזהם הגדול" – המדינה, ובעיקר התעשיה הבטחונית וצה"ל.
אלחנני: "מסקרים שביצענו אנו יודעים שהתעשיה הבטחונית, שפעלה בישראל עוד לפני קום המדינה, גרמה לזיהום נפחים גדולים מאוד של מים בגוש דן. במקומות האלה מצאנו כתמי זיהום נרחבים במי התהום. עלויות השיקום של מי התהום הן גבוהות מאוד, אך גם הנזקים למשק המים גבוהים ביותר ונאמדים באובדן של מאות מליוני מ"ק. אין כיום מנגנון המבטיח כיסוי עליות אלו. לכאורה, מדינת ישראל אמורה לכסות את נזקי הזיהום שנגרמו על ידה לפני עשרות שנים, אך בפועל אפילו תקציב לכיסוי עלויות הפיילוט הנדרש לשיקום כתם הזיהום האוצר בתוכו כ-600 מיליוני מ"ק מים מזוהמים בפרכלורט, אינו בנמצא.
"מצד אחר, חוק שיקום קרקעות, שעלותו אינה מבוטלת, מבטיח גם הקמתה של 'קרן שיקום' שכספיה יגיעו בין השאר מגורמי תעשיה ומפעלים עם פוטנציאל לזיהום קרקע, כולל בסיסי צבא. גורמים אלה אחראים גם לזיהום מי התהום, אך הכספים שייגבו מהם יוקצו רק לטובת הטיפול בקרקע, ואילו לטיפול בבעיית זיהום משאבי המים, שהם משאב במחסור תמידי בישראל, לא יימצא מימון, שכן המדינה כבר היום מתקשה למצוא אותו עבור זיהומים כה אקוטים.
"כשהמזהם הוא גורם פרטי אחראי, ההוצאה לשיקום מקור המים יכולה להתבצע כחלק מהמיזם הנדל"ני. הדוגמה הבולטת האחרונה היא מגדל אלקטרה בתל אביב, שם שילמה החברה כמיליון שקל על ניקוי זיהום שנותר ממפעל אלקו שעמד שם קודם. אולם משרד הבטחון, למשל, אינו משלם מתקציבו על נזקי הזיהום הכבדים. רק באזור רמת השרון מאבדים כל שנה כ-10 מיליון קוב מים באקוויפר. מדי שנה נסגרים עוד ועוד קידוחים שפירים כתוצאה מהתפשטות הזיהום. עלות שאיבת המים המזוהמים וטיהור האקוויפר ברמת השרון מוערכת בחצי מיליארד שקל. עם קצת תוספת עופרת בקרקע בעומק של 10 מטר עוד נסתדר, אך כשמשאבי המים הטבעיים בסכנה, ונושא טיהור מי התהום הופך משני לחקיקה בעניין הקרקע, יש מקום לדאגה. בעיני, זוהי הבעיה האקוטית ביותר של מדינת ישראל".