דוח בכר: כך הוא ייראה

בנוסף לידיעות בעיתונות, הערכתנו מבוססת על ניסיון וידע נרחבים בתעשיית השירותים הפיננסיים בארה"ב ובמדינות מפותחות ומתפתחות נוספות, מחקר פנימי שלנו, סקירה של דו"ח ברודט[2], איננו מתיימרים להיות מומחים למערכת הבנקאית והפיננסית הישראלית. אף כי למדנו רבות על כל אחת מהן במהלך השבועות האחרונים. ידע זה, שזה עתה נרכש, אינו מהווה תחליף לשנות הניסיון ו/או המחקר שנצבר בישראל. אנו ממשיכים בלמידת המערכת הישראלית. עם זאת, אנו מאמינים כי הניסיון והידע המשותפים שלנו במערכות בנקאיות ופיננסיות בארה"ב וברחבי העולם, משתווים – לפחות – לקיים בכל קבוצת מומחים בעלת שם. זאת ועוד, בעוד שבישראל, כבכל המדינות, ישנם מאפיינים ייחודיים מסוימים (שעשויים להיות רלוונטיים להערכת הצעות צוות בכר), היא חולקת את עיקר מאפייניה הכלכליים והפיננסיים עם שאר המדינות. אם יש דבר שהכלכלנים למדו במרוצת 200 השנים האחרונות, הוא שחוקים כלכליים – ובפרט בדמוקרטיות בעלות שוק חופשי – נוטים להיות אוניברסליים. לכן, בדיוק כמו מדינות אחרות, ישראל יכולה ללמוד מניסיונן של מדינות שונות. לבסוף, ישראל הינה וצריכה להיות חלק מהמערכת הפיננסית הגלובלית, ולא אי פיננסי מבודד. מכל הסיבות הללו, אנו מאמינים כי נקודות מבט חיצוניות, כמו זו שלנו, עשויות להועיל בהגדרה ובפתרון של הדיון הפנימי בנוגע להצעות צוות בכר. בנוסף, אנו שואבים עידוד מן הידיעה כי רבות מהמסקנות אליהן הגענו בעבודה זו, נצפו על ידי כותבי דו"ח ברודט, קבוצת ישראלים מומחים מהאקדמיה, הממשלה, והמגזר הפרטי.

להלן סיכום קצר של מסקנותינו העיקריות, המפורטות בהמשך:

להצעות צוות בכר לרפורמה בקופות ובקרנות סיכוי רב יותר להפחית תחרות מאשר להגבירה, ולא יהיה בהן כדי לשכך את בעיית ניגוד האינטרסים.

לרפורמות עשויות להיות מספר השפעות לוואי שליליות על הבנקים, על נגישותם של אזרחים ישראלים לשירותים פיננסיים, ועל הכלכלה הישראלית.

ישראל אינה כה שונה ממדינות אחרות שעליה להתעלם מניסיון שנצבר בהן. ניסיון זה מצביע על בנקאות אוניברסלית יותר, ולא פחות.

מהי הבעיה?

נפתח בעקרון כללי, שאמיתותו צריכה להיות ברורה מאליה: על כל רפורמה לכוון את השינויים המוצעים בה כלפי הבעיות שהיא שואפת לפתור או לשפר. למרבה הצער, כאשר דנים בהצעות מורכבות, קל לסטות מעקרון פשוט זה. אנו משערים כי ייתכן שכך קרה במקרה של הצעות צוות בכר בנוגע לקופות הגמל וקרנות הנאמנות.

במהלך המחקר והביקור שערכנו, נתקלנו במספר טענות כלפי המערכת הבנקאית והפיננסית בישראל, הכוללות את הנושאים שלהלן ואף עניינים נוספים:

הבנקים חולשים על המערכת הפיננסית כולה, ומחזיקים בנתחי שוק משמעותיים כמעט בכל מגזר ומגזר בתעשיית השירותים הפיננסיים.

קיימת ריכוזיות גבוהה בתעשיה הבנקאית עצמה, אשר מונעת כניסת גופים אחרים למגזר הפיננסי.[3]

הבנקים גובים סכומים מופרזים מלקוחותיהם עבור מספר שירותים.

בישראל חסר שוק מפותח של אג"ח קונצרני.

בישראל חסרות קרנות של שוק הכספים (money market funds).

קיימת ריכוזיות גבוהה במתן הלוואות על ידי בנקים ישראלים, כאשר נתח רחב מופנה למספר מצומצם של קבוצות לווים גדולים.

בהתאם לכך, אספקת האשראי לחברות "סטארט-אפ" ולעסקים קטנים ובינוניים אינה מספקת.

ישראלים רבים מדי חיים עם משיכת יתר פחות או יותר קבועה בהיקף משמעותי, עבורה הם משלמים סכום גבוה מדי.

עם מספר יוצאים מן הכלל (כמצוין בהמשך), לא נחווה דעה בסוגיה האם טענות אלו מבוססות. מרבית הנושאים שהועלו לעיל חורגים מעבר להיקף העבודה הנוכחית. במקום זאת נציג שאלה פשוטה: אם בעיות אלו הנן אמיתיות, האם הצעות הצוות בנוגע לקופות ולקרנות יביאו לפתרונן, או לפחות להטבה בהן? במרבית המקרים, התשובה היא לא; הרפורמות המוצעות אינן מספקות מענה לבעיה בצורה זו או אחרת. יתרה מכך, במספר מקרים אנו משערים כי הרפורמות עלולות להחריף את הבעיה. נפרט:

שליטת הבנקים: הפרדה כפויה של הקופות והקרנות מהבנקים אכן צפויה להפחית את נתח הבנקים במערכת הפיננסית הכללית – אלא אם הבנקים יהפכו דומיננטיים במכירות ביטוח, אפשרות מוטלת בספק לדעתנו. אולם, בשל הסיבות המפורטות להלן, אנו מודאגים מאפשרות שהרפורמות המוצעות יפחיתו את התחרות בתחומי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, במקום להגבירה.

ריכוזיות הבנקים: הרפורמות לא יפחיתו את הריכוזיות במערכת הבנקאית, ועשויות אף להגבירה (ראה בנקודה הבאה). על ידי הוצאת מקור משמעותי של הכנסות מעמלות מידי הבנקים, הרפורמות יחלישו פיננסית את הבנקים ויהפכו את תזרים המזומנים שלהם לתנודתי יותר. בעיות אלו עשויות להיות חמורות יותר עבור בנקים קטנים מאשר עבור בנק הפועלים ובנק לאומי. אם כך, נתח השוק של ה"דואופול" יגדל.

ניגודי עניינים: נאמר כי ריבוי התפקידים של הבנקים בעסקי הקופות והקרנות (למשל, כבעלים ומפיץ בו זמנית) יוצר ניגודי עניינים פוטנציאליים. זה נכון, אך תפקיד כפול זה מצוי בתעשיית קרנות הנאמנות בכל העולם. במידה וזו בעיה של ממש, ולא רק בעיה בכח, ניתן להתמודד עמה בדרכים טובות יותר. מעבר לכך, כמצוין להלן, על פי הצעות הצוות, גם לבעליהן החדשים של הקרנות יהיו ניגודי עניינים פוטנציאליים.

עמלות וחיובים:גובהן ואופיין של העמלות הנגבות על ידי קופות הגמל וקרנות הנאמנות אכן יושפעו על ידי הרפורמות, ולכן אלו יידונו בהמשך (נקדים ונאמר, כי איננו משוכנעים שהרפורמות יפחיתו את העלויות ללקוחות). אך האירוניה היא בכך שבעוד ששמענו טענות שונות לגבי העמלות בבנקים בישראל, אף אחת מהן אינה נוגעת לעמלות הנגבות עבור ניהול קופות וקרנות. נראה כי הטענות לגבי עמלות מתייחסות לחשבונות בנק, הסדרי כרטיסי אשראי, משיכות יתר, וכדומה[4].

שוק האג"ח וקרנות של שוק הכספים:מסכימים אנו בהחלט עם הטוענים כי רצוי שיהיו בישראל שוק אג"ח קונצרני פעיל ושוק כספים פעיל יותר (אשר בתורו יספק את חומרי הגלם לקרנות של שוק הכספים). אולם, אין אנו מבינים כיצד הצעות הצוות אמורות לקדם מטרות אלו.

ריכוזיות בהלוואות:שוב, הצעות הצוות אינן נותנות מענה לבעיה זו. השיטות הנהוגות הנמצאות בשימוש בישראל ובמדינות אחרות, על מנת למנוע מתן אשראי גבוה מדי ליוזמה עסקית מסוימת, או תעשייה או מגזר מסוימים, כוללות נהלי פיקוח ומגבלות חוקיות על ריכוזיות האשראי.

הלוואות לעסקים קטנים: גם כאן, פתרונות הצוות אינם נותנים מענה לבעיה, אשר מטופלת בארה"ב, בין השאר, על ידי מינהל העסקים הקטנים, באמצעות תכניות ההלוואות שלו, חברות השקעות לעסקים קטנים, חוק ההשקעה מחדש בקהילה
(Community Reinvestment Act), וכיו"ב. למעשה, כמוסבר להלן, אנו חוששים כי המלצות צוות בכר, שיגרמו להקטנת הכנסות הבנקים מעמלות, יקטינו את מתן האשראי לחברות "סטארט-אפ" וליוזמות קטנות ובינוניות, במקום להגדיל אותו.

משיכות יתר: נראה כי זוהי בעיה אמיתית נוספת, אך היא אינה זוכה למענה כלשהו על ידי הרפורמה המוצעת בקופות ובקרנות[5].

לסיכום, רפורמה בנקאית ממוקדת היטב עשויה לכלול, בין היתר, צעדים שיגבירו תחרות, יעודדו כניסת משתתפים חדשים לשוק, יסייעו בהקמת שוקי אג"ח וכספים בני-קיימא, ויגדילו את אספקת האשראי לעסקים קטנים. איננו משוכנעים כי הצעות הצוות תקדמנה אף אחת מהמטרות האלו.

מאידך, המלצות בכר תעשנה דבר אחד בוודאות, והוא להפחית, אולי לאפס, את נתח השוק הדומיננטי הנוכחי של הבנקים בעסקי קופות הגמל וקרנות הנאמנות. אם זוהי מטרה חשובה בפני עצמה, הרי שהרפורמות המוצעות אכן תשגנה אותה. אך האם זה כך? או שמא יש לראות בהפחתת נתח השוק של הבנקים אמצעי להשגת מטרות אחרות, כפי שאנו סבורים? אם כך, מהן מטרות אחרות אלו?

ראשית, בהחלט קיימים ניגודי עניינים פוטנציאליים מובנים במצב בו אותה החברה מנפיקה מוצרי קופות וקרנות וגם מנהלת את כספי הלקוחות. סוגיה זו קיימת בכל המדינות, ולעיתים מחייבת התערבות ממשלתית על מנת לשמור על שווקים "נקיים" (צעדים בכיוון זה מתבצעים כעת בארה"ב). שנית, כח שוק מוביל בדרך כלל לעמלות גבוהות. אולם נראה כי העמלות בקרנות הנאמנות בישראל הנן נמוכות יחסית, ולא גבוהות, בקנה מידה בינלאומי.[6] שלישית, ניתן לחשוב כי נתח השוק הדומיננטי של הבנקים "מכריח" את הלקוחות להביא את כספם לשם. אלא שמתוצאות סקרים ניכר כי הצרכנים מרגישים יותר בנוח כאשר קופות הגמל שלהם נמצאות בתוך הבנקים או מנוהלות על ידם; הם אינם ששים לקחת את כספם למקום אחר.[7]

בעיה אמיתית אפשרית היא שבפני מחזיקי קופות גמל וקרנות נאמנות מוצג כעת תפריט בלתי מספק של אפשרויות השקעה. לדוגמא, כיום, לבעל חשבון קופת גמל בבנק הפועלים, למשל, ישנן יחסית מעט אפשרויות להשקעה שאינן מוצרי בנק הפועלים. ייתכן שהרפורמות אכן יפתרו בעיה זו, בתנאי שלא תדחקנה את הבנקים מתוך עסקים אלו לחלוטין. אולם לדעתנו ישנן דרכים טובות יותר להגדיל ולגוון את טווח השירותים הפיננסיים המוצעים לצרכנים ישראלים, כגון "פתיחת הצנרת" כך שהבנקים – בעזרת אפיקי ההפצה שלהם, שאין שני להם – יוכלו להפיץ ואכן יפיצו מוצרי צד שלישי.

הצעות צוות בכר: פתרון או בעיה?

על רקע זה, נפנה להצעות צוות בכר עצמן, בנוגע לקופות הגמל וקרנות הנאמנות. שתיים מההצעות הן החשובות ביותר למטרותינו:

ניתוק: על הבנקים להיפרד מכל קופות הגמל וקרנות הנאמנות שבבעלותם, במהלך תקופה של מספר שנים.[8] מאחר והבנקים מחזיקים כיום בנתחי שוק גדולים, שמעורבים בהם סכומי כסף גבוהים, תהליך זה ייצור שינוי משמעותי בנוף הפיננסי הישראלי.

הפצה: לבנקים יותר למכור קרנות המופקות על ידי אחרים, אך הם יורשו לחייב את הלקוחות ישירות בלבד, עבור שירותי ההפצה. ייאסר עליהם לחייב מנפיק קרנות, כפי שכנראה נהוג בתעשיית קרנות הנאמנות בעולם כולו.

א. ניתוק

הניתוק הכפוי המוצע מעלה מספר סוגיות – חוקיות, חברתיות וכלכליות. אנו מתמקדים בהיבט הכלכלי, בו לדעתנו קיימות ארבע בעיות עיקריות העולות מהצעת הניתוק.

תחרות: השאלה הראשונה, והחשובה, היא: האם הגליית הבנקים מעסקי הקופות והקרנות אכן תגביר את התחרות, או שלמעשה ייתכן שצעד זה יפחית את התחרות? צוות בכר מוטרד, בצדק, ממידת התחרותיות במגזר זה ובמגזרים נוספים במערכת הפיננסית הישראלית. על פי נתוני משרד האוצר, נכון לסוף שנת 2003, שלושה הבנקים הגדולים החזיקו בבעלותם כמחצית מעסקי קופות הגמל וכ- 80% מעסקי קרנות הנאמנות בישראל. אין שחקנים גדולים נוספים.

אנו תומכים במטרה של הגדלת התחרות. אולם, ההצעה לפיה הוצאת המתחרים החזקים ביותר מן התעשייה תחזק את התחרות הינה, לכל הפחות, מנוגדת לאינטואיציה. ייתכן והטעות שבחתירה לנתח שוק של אפס מבוססת על אקסטרפולציה שגויה. אם מדינה מתחילה מעמדה של ריכוזיות שוק גבוהה מאוד, כפי שקיימת בישראל, אזי הפחתת נתח השוק של החברות הדומיננטיות אכן עשויה להעלות את רמת התחרות, כל עוד השוק פתוח לכניסה. אולם, כשנתחי שוק אלו מוסיפים לרדת, השחקנים הגדולים ביותר חדלים לשלוט על השוק. ייתכן שהם אף יחדלו מלהיות השחקנים הגדולים. מרגע שקו זה נחצה, להקטנה נוספת של נתחי השוק שלהם סיכוי רב יותר להפחית את התחרות מאשר להגבירה. ושוק שניטלו ממנו שחקניו החזקים ביותר עלול לספק שירות פחות טוב לצרכניו – שיהיה למשל, יקר יותר, ומגוון פחות. לפיכך, אנו מסכימים עם עמדת דו"ח ברודט (עמ' 25), לפיה "התחרות יכולה להיות רבה יותר כאשר כל המתווכים הפיננסיים, כולל הבנקים, מתחרים על כל הפעילויות, בניגוד למצב בו נאסרת על הבנקים מעורבות כלשהי בפעילויות מסוימות (כגון ניהול ובעלות על קופות גמל וקרנות נאמנות)".

יש לשאול שאלה נוספת, רלוונטית ביותר: אם הבנקים יורחקו מתעשייה זו, מי יחליף אותם? בהקשר הישראלי, הקונים הסבירים ביותר של הקופות והקרנות – יש האומרים, הקונים האפשריים היחידים – הן חברות הביטוח הגדולות.[9] אלו הם, כמובן, הגופים שרכשו את קרנות הפנסיה. אולם, בדומה לבנקאות, גם שוק הביטוח ריכוזי מאוד בישראל. אם כך, ניתן להעלות שאלה לגיטימית, מדוע העברת הקרנות מתעשייה ריכוזית אחת לאחרת תשפר את התחרות. דעה שהתפרסמה בחודש שעבר בעיתון "גלובס" ניסחה זאת בצורה מוחשית: "השאלה העיקרית היא כיצד הצוות ימנע מעבר מדואופול של פועלים-לאומי לדואופול של מגדל-כלל".[10] נראה לנו ברור כי לישראל היה שוק תחרותי יותר אילו גם הבנקים וגם חברות הביטוח (וכן אחרים) היו מציעים קופות גמל וקרנות נאמנות.

ניגודי עניינים: כעת, מה לגבי בעיית ניגודי האינטרסים? ניגודי עניינים פוטנציאליים נוצרים בכל רחבי תעשיות השירותים הפיננסיים, בכל המדינות. הם מובנים בטבעם של מספר עסקים פיננסיים: הלוואות וחיתום, חיתום ותיווך מסחר במניות, ניהול קרנות נאמנות וייעוץ ללקוחות, וכו'. שערוריות בכמה מהתחומים הללו פרצו בארה"ב בשנים האחרונות, אם כי בנקים לא היו מעורבים ברובן.[11]

התרופות המקובלות לניגודי עניינים – או שאולי יש לומר, המשככים הנהוגים, מאחר ואין פתרונות מושלמים – כוללים גילוי נאות, סטנדרטים חוקיים של נאמנות המגובים על ידי עונשים על עבירות, "חומות סיניות" בתוך חברות, פיקוח על ידי רשויות בנקאיות ושל ניירות ערך על מנת לוודא את השמירה על הכללים, ותביעות משפטיות נמרצות נגד עבריינים. במקרים קיצוניים, כאשר ניגוד העניינים הוא מוחץ, או כשקיים דפוס ונוהג של ניצול לרעה, איסור מפורש על עיסוק בפעילויות מסוימות עשוי להיות מוצדק.

האם קופות הגמל וקרנות הנאמנות בישראל מהוות מקרה קיצוני שכזה? אף אחד לא טען כך באוזננו. קיימים, כמובן, ניגודי העניינים הפוטנציאליים הרגילים, כפי שהם קיימים בכל רחבי העולם. אולם אין בישראל היסטוריה משמעותית של ניצול לרעה בתחום זה. ואולם, צוות בכר מציעה מענה קיצוני: איסור גורף על הבנקים לעסוק בסוגי פעילויות של ניהול הון שהנן פעילות שגרתית של בנקים בכל העולם.[12] יתרה מכך, אם הבנקים יוחלפו על ידי חברות הביטוח, ניגודי העניינים הפוטנציאליים יוותרו. לכן איננו רואים רציונל תקף על בסיס ניגודי עניינים לניתוק המוצע.

נראה כי הגברת התחרותיות והפחתת ניגודי העניינים הן המטרות המרכזיות של המלצות בכר. כעת הסברנו מדוע איננו מצפים כי מטרות אלו תושגנה. אך יש המשך: במספר תחומים, אנו סבורים כי הרפורמות עלולות להסב נזק של ממש.

בטחון ואיתנות: בנקים ומפקחים על בנקים ברחבי העולם, הגיעו להבנת החשיבות הניכרת של ההכנסות מעמלות, ביצירת יציבות בתזרימי ההכנסה של הבנקים. תחת מודל הבנקאות המסורתי, הבנקים מרוויחים מהפער בין שערי ההלוואות לבין עלויות המימון, כשהם לוקחים על עצמם, לשם כך, סיכוני אשראי, סיכוני ריביות, וסיכוני נזילות. כמובן שהדבר נכון עדיין בעסקי מתן האשראי של הבנקים. אולם, בנק המסתמך על פערי ריביות נתון לתנודות כתוצאה משינויים בריבית, מחזורים מקרו-כלכליים של בועה והתרסקות, וכדומה. סוגים מסוימים של הכנסות מעמלות (לדוגמה, עמלות בגין ניהול נכסים) משתנים אף הם לפי המחזוריות העסקית, אך במידה פחותה בהרבה, ובדרכים שעומדות במתאם פחות ממושלם עם פערי אשראי ורמות אי-החזר ההלוואות – נקודה חשובה. לפיכך, הוספת כמות משמעותית של הכנסות מעמלות לתיק של בנק הנותן אשראי, תייצב את מאזן הרווח וההפסד שלו בשני אופנים: על ידי הוספת מקורות הכנסה פחות תנודתיים, ובאמצעות יתרונותיו הידועים היטב של הגיוון. בהקשר הישראלי הספציפי, דו"ח ברודט מכיר בבירור בכך, שאת המטרה של הפחתת הריכוזיות בשווקי ההון "יש לשלב עם מדיניות של שמירה על מערכת בנקאית יציבה ומתקדמת, בעלת מאפיינים אוניברסליים, כפי שנהוג במרבית המדינות המערביות" (עמ' 11, תוספת הדגשה). אנו מסכימים.

יתרה מכך, מערכת בנקאית מגוונת יותר – ולכן יציבה יותר – הינה בעלת פחות סיכויים להזדקק לסיוע ממשלתי בזמן עתידי כלשהו כאשר יורעו התנאים. לדוגמה, מחקר של הבנק העולמי לגבי משברי בנקאות ב- 100 מדינות מצא כי שיעור המשברים נמוך יותר במדינות בהן המערכת הבנקאית עסקה במגוון של פעילויות.[13]

במדינות המובילות, הבנקים הגדולים מסתמכים יותר ויותר על הכנסות מעמלות. ניקח כדוגמה את ארה"ב – הטבלה שלהלן מראה כי שיעור ההכנסה שלא מריבית מסך כל הכנסות הבנקים יותר מהוכפלה, מאז 1980.[14] אלא אם הבנקים הישראלים יהפכו דומיננטים בהרבה במכירות הביטוח מכפי שאנו צופים, הצעות צוות בכר ימנעו מהם הכנסות משמעותיות מעמלות.[15] אובדן זה, לא זו בלבד שיניע את הבנקים הישראלים בכיוון ההפוך ממגמות ה"נוהג המיטבי"
(best practice) בבנקאות העולמית – סיבה לדאגה בפני עצמה, אלא גם יזיק להם פיננסית, ובהחלט יגרום לכך שתזרימי הרווח שלהם יהיו תנודתיים יותר. אם חלק מהבנקים יוחלשו על ידי אובדן ההכנסות מעמלות, הדבר עלול להקטין את התחרותיות.

ישנה תופעת לוואי אפשרית נוספת שאינה רצויה. הקטנת הכנסות מעמלות תפר האיזון בין הכנסות הבנק מעמלות, לבין הכנסותיו ממרווחי הריבית ותעלה את פרופיל הסיכון של אותו מוסד. בין התגובות ההגיוניות לעליה כזו בסיכון ניתן למנות (א') חיפוש מקורות חדשים של הכנסה מעמלות, ו- (ב') נסיגה ממתן אשראי ברמת סיכון גבוהה יותר. האחרון הוא המצב עליו חשבנו כאשר ציינו לעיל כי המלצות הצוות הן בעלות סיכוי רב יותר להפחית את ההלוואות לעסקים קטנים מאשר להגדיל אותן.

תחרותיות בינלאומית: סוגיות של תחרותיות אינן מסתיימות בגבולותיה של מדינה. הבנקים הישראלים הגדולים יותר משתתפים כיום בצורה אפקטיבית בשווקים בינלאומיים – הן בשוקי ההון והן במימון סחר החוץ של ישראל. קיומם של בנקים המתחרים ברמה הבינלאומית מהווה נכס עבור ישראל, והחלשתם תפחית מערכו של נכס זה. במהלך הדיון בקונגרס האמריקאי בנוגע לביטול סעיפים מסוימים בחוק גלאס-סטיגל בשנת 1999, יו"ר הפדרל ריזרב, אלן גרינספן, הדגיש כי הבנקים האמריקאים מסתכנים באובדן התחרותיות הבינלאומית בשל כוחם המוגבל. "אם לא יבוטלו בקרוב," הוא כתב, "חסמי היעילות החוקיים המיושנים עלולים להרוס את כושר התחרות של מוסדותינו הפיננסיים, את יכולתם ליזום ולספק את השירותים הטובים והרחבים ביותר האפשריים לצרכנים אמריקאים, ולבסוף, את העליונות הגלובלית של המערכת הפיננסית האמריקאית".[16] למעשה, זו היתה אחת הטענות המרכזיות בהן השתמשו גרינספן ותומכים אחרים בביטול התקנות. ברור כי ישראל אינה שואפת ל"עליונות גלובלית". אך היא רוצה וצריכה מקום ליד השולחן הפיננסי הבינלאומי. כפי שצוין בדו"ח ברודט (עמ' 13), "…חשוב להמנע מלנקוט בעמדות ופתרונות קיצוניים, שעלולים להעמיד את מערכת הבנקאות [הישראלית] בעמדת חסרון ביחס למערכות זרות". שוב, אנו מסכימים.

כאשר סוקרים את נוף הבנקאות העולמי, ישנה מגמה ברורה לכיוון של הרחבת פעילות הבנקים, שכבר השתרשה היטב בכמה מן המדינות המובילות (למשל, בבנקאות האוניברסלית בגרמניה), או שמוכרת כחיונית לבנקאות מודרנית יעילה במדינות אחרות (לדוגמא, בארה"ב). במידה וישראל תקח צעד משמעותי בכיוון ההפוך, הדבר יעביר מסר משונה לשאר העולם. קשה לצפות את התוצאות, אך ייתכן שצעד כזה יגרור קיטון בהשקעות זרות ישירות, לא רק במגזר הפיננסי הישראלי (בו נותרה עוד הפרטה שיש לבצע), אלא באופן כללי יותר.

ב. הפצה

על פי הידיעות בעיתונות, צוות בכר יאפשר לבנקים להמשיך בתפקיד של הפצה (אך לא הנפקה) של מוצרים עבור קופות הגמל וקרנות הנאמנות. אולם – במה שנראה אולי כפרט טכני – הצוות יורה לבנקים לחייב את הצרכנים ישירות עבור שירותי ההפצה שלהם, ולא באופן עקיף כפי שמתבצע היום.[17] למעשה, אנו סבורים כי זהו הרבה יותר מפרט טכני; מדובר בשינוי גדול מאוד, ואולי הרסני, מהאופן בו השוק פועל כיום.

ראשית, חיוב ישיר של הצרכנים עומד בניגוד לנוהג המושרש היטב בתעשיית קרנות הנאמנות בעולם כולו. העובדה כי קרנות נאמנות מחייבות בדרך כלל את לקוחותיהן באופן עקיף, ולא ישירות, מובילה בהחלט להנחת יסוד כי זהו המודל העסקי המועדף. לפיכך יהיה סיכון בכך שממשלת ישראל תכפה, באמצעות צו, שיטת עמלות שאינה נמצאת בשימוש כמעט בכלל, על ידי מערכת קרנות נאמנות כלשהי בעולם. בין היתר, השפעה צפויה היא שהדבר ירתיע כניסת ספקים ומפיצים זרים של קרנות נאמנות. יתרה מכך, כפיית שיטה לגביית עמלות היא אנטי-תיזה לפתרון המבוסס על השוק. כל השלכה שלילית מבחינת תעשיית קרנות הנאמנות הישראלית או תלונות של צרכנים לגבי חיובים חדשים יכוונו, כמובן, ישירות לממשלה.

שנית, היכולת לרכוש קרנות נאמנות ישירות מהמנפיקים תגביל באופן חד, ואולי אף תהרוס, את יכולת הבנקים לגבות עמלות הפצה. שהרי, מדוע שגב' כהן מחדרה תקנה מניות בקרן ההיי-טקXYZ מבנק דיסקונט לישראל, עם עמלה, אם היא יכולה לקנות את אותן המניות ישירות מחברתXYZ, ללא עמלה?

שלישית, גם אם אין זה רציונלי לחלוטין, צרכנים בכל העולם – וכך, אנו משערים, גם בישראל – פיתחו מושגים קונבנציונליים לגבי שירותים שעליהם לשלם עבורם, ואחרים שצריכים להינתן "בחינם". שבירת הגישות המושרשות לגבי "הוגנות" היא קשה ביותר. לדוגמה, אין ספק כי העלות השולית של העברת שדרים טלפוניים למרחקים ארוכים תמיד היתה קטנה, בהשוואה לעלות השולית של שליחת דואר פיזי למרחקים ארוכים. אולם, בארה"ב המחיר עבור שליחת מכתב ממנהטן לברוקלין או ללוס אנג'לס תמיד היה זהה, בעוד ששיחת טלפון ללוס אנג'לס תמיד היתה יקרה יותר (כיום הפער במחירים קטן מאוד). בעסקי קרנות הנאמנות, שלא כמו בתיווך מסחר במניות, הנורמה תמיד היתה שלא לגבות עמלה מפורשת עבור קניה ומכירה של מניות בקרן, לפחות עבור קרנות "ללא העמסה" (no-load funds). לדעתנו, הבנקים מודאגים בצדק שמא לא יוכלו למכור קופות גמל וקרנות נאמנות, אם יהיה על הצרכנים לשלם להם את העמלה על כך ישירות.[18]

לסיכום, אנו חוששים כי משמעות הדרישה שהבנקים יגבו עמלות הפצה מהצרכנים, ולא באמצעות חיוב חברות קרנות הנאמנות, עלולה להיות דחיקת הבנקים מחוץ לתחום עסקי זה. אם נכון הדבר, או אף קרוב להיות נכון, נוצרת בעיה אדירה – משום שהבנקים הם המוסדות הפיננסיים היחידים בישראל שלהם ערוצי הפצה רחבים ויעילים. אם ערוצים אלו ייחסמו על ידי הליך שמשמעותו צו רגולטורי, ייעשה שימוש בערוצי הפצה פחות יעילים, ועלויות העסקאות לחברה הישראלית בכללותה תגדלנה – מה שיוביל לעלויות גבוהות יותר לצרכנים.[19] או, גרוע מכך, ייתכן שלא תהיה כל רשת הפצה בת-קיימא לקופות גמל וקרנות נאמנות.

האם ישראל היא ייחודית?

במספר נקודות בעבודה זו, השווינו את המצב בישראל למצב במדינות אחרות. לעיתים, השוואות כאלו מועלות התנגדויות כגון: "ישראל היא שונה", או אף: "ישראל היא ייחודית". אם כך, ייתכן שאין זה מתאים להחיל שיעורים שנלמדו מניסיונן של מדינות אחרות על ישראל. אך האם טיעון זה תקף? מחקר שפורסם לאחרונה על ידי כלכלנים מהבנק העולמי וממשרד המפקח על הבנקים בארה"ב (OCC), שהשווה בעבודה שקדנית את מערכות הבנקאות ב- 80 מדינות (כולל ישראל) לפי מגוון אמות מידה, מצביע על כך שהמציאות שונה (ראה: Barth et al. (2004)).

א. ריכוזיות בנקים

העובדה שלישראל מערכת בנקאית ריכוזית ביותר, ניתנה כאחת ההצדקות למגבלות על מה שהבנקים רשאים לעשות. כששלושה הבנקים הגדולים שולטים על 72% מכלל הנכסים הבנקאיים, לישראל אכן יש תעשיה בנקאית מרוכזת – זוהי המערכת הבנקאית העשירית במידת הריכוזיות שלה מתוך 80 המדינות שנסקרו על ידי Barth et al. (2004).[20] רבים משווים את המצב בישראל לזה בארה"ב, שם רמת הריכוזיות של שלושה הבנקים הגדולים היא 21% בלבד. אולם זוהי השוואה בלתי תקפה, משתי סיבות לפחות. ראשית, הריכוזיות הבנקאית בארה"ב הינה נמוכה באופן יוצא דופן, לפי אמות מידה עולמיות. בקרב 25 המדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה (איננו רואים כל טעם בהשוואת ישראל או ארה"ב לנפאל או לפרו), רמת הריכוזיות הממוצעת של שלושה הבנקים היא 50%. שנית, הכלכלה האמריקאית היא עצומה, הן במובן הגיאוגרפי והן במונחי תמ"ג. אם נבחן במקום זאת את רמת הריכוזיות במדינות אמריקאיות בעלות אוכלוסיה או תוצר מדינתי גולמי הדומה לזה של ישראל, נמצא בינהן את טנסי, עם 67%, אלבמה, עם 66%, ואורגון, עם 64%.[21]

ודאי, הגיוני יותר להשוות את ישראל למדינות קטנות אחרות, מאשר לארה"ב. רמת הריכוזיות לשלושה הבנקים הגדולים הם 57% בבלגיה, 59% ביוון ובניו-זילנד, 69% בשוודיה, 74% בדנמרק, 79% בהולנד, ואחוז מדהים של 97% בפינלנד. ישראל נמצאת במקום נוח באמצע קבוצה זו. נראה כי פינלנד מתאימה במיוחד להשוואה לישראל בשל גודלה (אוכלוסיה קטנה יותר, תמ"ג גבוה יותר), בידוד גיאוגרפי ולשוני, וחדירה זניחה של בנקים זרים. לפיכך, מסקנתנו היא שהבנקאות בישראל, אף כי היא בהחלט ריכוזית, אינה ריכוזית יותר מבמדינות קטנות אחרות.

דו"ח מקיף של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) משנת 2001 על המערכת הפיננסית הישראלית, שהוכן על ידי צוות מומחים, ציין הן את מידת הריכוזיות הגבוהה בבנקאות והן את השליטה הכללית של התחום הפיננסי על ידי הבנקים ("הריכוזיות הבנקאית ושליטת הבנקים במגזר הפיננסי גבוהות"). עם זאת, הדו"ח מצא "עדות מועטה לכח שוק מונופוליסטי" ולא המליץ על "צעדים ספציפיים נוספים להגבלת הבנקים".[22] במלים אחרות, מסקנתו היתה כי בעוד שהבנקים הגדולים בישראל אכן מחזיקים בנתחי שוק גדולים, לא נראה כי הם מפעילים כח מונופוליסטי אפקטיבי. אם הדבר נכון, משמעותו צריכה להיות שה"מחירים" (פער הריביות והעמלות) והרווחיות אינם גבוהים במיוחד בבנקאות הישראלית. נשוב לשאלות אלו בהמשך.

ב. היקף הפעילות הבנקאית

שמענו ישראלים מדברים בתיסכול על נוכחות הבנקים בכל חלקה במערכת הפיננסית הלאומית – כאילו שמצב זה הינו חריג לפי קני מידה עולמיים. למעשה, אין זה כך. Barth et al. דירגו את 80 המדינות לפי מידת ההגבלות הרגולטוריות החלות על כניסת הבנקים לעסקי ניירות הערך, הביטוח, והנדל"ן. לכל תעשיה בכל מדינה, ניתנו ציונים בסולם של 1 עד 4, כאשר 1 מסמן את מספר המגבלות המועט ביותר, ו- 4 את המספר המירבי. הציונים משלוש התעשיות סוכמו כדי ליצור ציון "מגבלות" כולל לכל מדינה, בסולם של 3 עד 12. כך, מדינה ובה בנקאות אוניברסלית של ממש, כגון גרמניה, זוכה לציון ה"מגבלות" הנמוך ביותר – 3, בעוד שמסתבר כי המערכת הבנקאית המגבילה ביותר בעולם היא זו של מאוריציוס, עם ציון 11. בהתבסס על מה ששמענו, נראה לנו כי מרבית הישראלים יופתעו לשמוע שמערכת הבנקאות שלהם היא אחת משבע בעולם שזכו לציון 10[23] (ארה"ב קיבלה ציון 9). לכן, בניגוד למה שנראה כתפישה המקובלת, לבנקים הישראלים אין כוחות נרחבים לעסוק בעסקים לא-בנקאיים – לפחות לא בקנה מידה עולמי. במלים אחרות, ישראל רחוקה מרחק רב מבנקאות אוניברסלית.

ג. רווחיות הבנק

התשואה על ההון (ROE–return on equity ) היא מדד הרווחיות הסטנדרטי המקובל בעולם. על פי(2004)  Barth et al., התשואה הממוצעת על ההון בבנקאות ב- 25 המדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה היא 15.8%. הטווח רחב – מ- 35.2% ביוון ועד 6.1% בצרפת. התשואה על ההון בבנקאות הישראלית נמוכה יחסית, ברמה של 11.3%, המזכה אותה במקום ה- 19 מקרב 25 המדינות (ארה"ב קרובה למרכז, עם ROE של 15.3%). במלים אחרות, טענות לפיהן הבנקים בישראל גורפים רווחים "מונופוליסטיים" חריגים אינן נתמכות על ידי הנתונים – בדיוק כפי שעלה מדו"ח ה- IMF.

ד.   פערי ריבית ועמלות

על פי Barth et al. (2004), מרווחי הריבית, נטו, כאחוז מסך הנכסים הם 218 נקודות בסיס בבנקאות הישראלית.[24] נתון זה ממקם את ישראל מעט מעל הממוצע של 24 המדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה, שהינו 185 נקודות בסיס.[25] אך לפני שנפרש זאת כסימן לכח מונופוליסטי (קל), יש לשים לב כי מרווחי הריבית מגיעים לכדי 335 נקודות בסיס בארה"ב, בה ללא ספק אין מבנה בנקאי מונופוליסטי. הנתונים מארה"ב אומרים לנו דבר מובן מאליו: מרווחי הריבית נטו תלויים בגורמים רבים נוספים, מעבר לכח השוק של הבנק.

האם הבנקים בישראל גובים עמלות גבוהות? עמלות מהוות קבוצה הטרוגנית (וגדולה), ואנו מודעים לתלונות בנוגע לעמלות בבנקאות הקמעונאית בישראל – ולצעדים שנועדו להגבילן. אולם הסוגיה הנדונה במחקר זה היא ניהול קופות וקרנות, ולכן התמקדנו בעמלות בקרנות נאמנות.[26]אנו מכירים היטב את השווקים האמריקאים, והעמלות הטיפוסיות הנגבות בקרנות נאמנות בישראל נמוכות, חד-משמעית, בהשוואה לארה"ב.[27] קשה יותר למצוא נתונים בני-השוואה בנוגע לעמלות בקרנות נאמנות במדינות שונות. בהתבסס על התוצאות לגבי תשע מדינות אירופאיות שפורסמו על ידי חברת מחקר עצמאית בתחום הקרנות בבריטניה, נראה כי העמלות בישראל נמוכות גם לפי קנה מידה אירופאי.[28]

ה.   דוגמת גלאס-סטיגל

במהלך ביקורנו בישראל, הניסיון של ארה"ב תחת חוק הבנקאות של 1933 (המכונה חוק גלאס-סטיגל), שהפריד (חלקית) בין תעשיות הבנקאות וניירות הערך, צוין לעיתים קרובות כהצדקה להצעות של צוות בכר. בכנות, הופתענו לשמוע דעות כאלו, משום שבארה"ב העמדה הרווחת היא שגלאס-סטיגל היה טעות שנדרשו עשרות שנים כדי לתקנה – ולא משהו שיש לחקות. כשתמך בביטול גלאס-סטיגל ב- 1999, אמר אלן גרינספן לוועדת הבנקאות של בית הנבחרים כי "ישנה תמימות דעים כמעט מוחלטת בין כל הגורמים המעורבים – פרטיים וציבוריים – כי יש להסיר חסמים אלו [נגד אינטגרציה בין פעילויות של בנקאות, ביטוח וניירות ערך]."[29] לכן, נראה כי יש מקום לתאר בקצרה את ההיסטוריה של גלאס-סטיגל.

החוק היה תולדה ישירה של שימועים, סנסציוניים במידת מה, שערך הקונגרס בנושא של ניצול לרעה של בורסת המניות בשנת 1933. אכן היו מקרים רבים של שימוש מחפיר לרעה בשנים שקדמו להתרסקות הבורסה ב- 1929 ובשנים שלאחריה; בחלקם היו מעורבים בנקים, וחברות קשורות להם שעסקו בניירות ערך. אולם, בחינה מאוחרת יותר של העדות ההיסטורית אינה מפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי חברות ששילבו בנקאות ועיסוק בניירות ערך.[30] במקום זאת, כפי שציין רוברט ליטן (1987, עמ' 29), "ניצול לרעה בתחום ניירות הערך בשנות ה-20 המאוחרות לא היה מוגבל לחברות ניירות ערך הקשורות לבנקים, אלא פשה בכל רחבי התעשייה." (בזמנו, כמו היום, היו בארה"ב מספר חברות בכל אחת משלוש קבוצות: בנקאות בלבד, ניירות ערך בלבד, ושילוב של בנקאות וניירות ערך). יתרה מכך, מחקר סטטיסטי שנערך לאחר מכן הראה כי בנקים בעלי פעילות בניירות ערך היו בעלי סיכוי קטן יותר להתמוטט בשנות ה- 30 המוקדמות, ביחס לבנקים ללא פעילות בניירות ערך. למשל, בין 1930 ל- 1933, 27.3% מהבנקים הלאומיים התמוטטו, בעוד שרק 7.6% מהבנקים הלאומיים בעלי פעילות בניירות ערך עשו כן.[31] כמובן, עובדות אלו לא הובנו ב- 1933, כשהבנקאות ו(מרבית) פעילויות החיתום הופרדו חוקית – בהתבסס על הנחה שגויה, ששילוב פונקציות אלו בגוף אחד יוצר סיכונים מיוחדים.

יש לציין בהקשר זה שתי נקודות ברורות מאליהן, אך חשובות. ראשית, חוק גלאס-סטיגל מעולם לא אסר על הבנקים לעסוק בניהול נכסים בקרנות נאמנות ונכסים אחרים כפי שצוות בכר רוצה להוציא מידי הבנקים הישראלים. בנקים אמריקאים סיפקו מאז ומתמיד שירותים כאלו, ואף מכרו קרנות נאמנות זמן רב לפני ביטול גלאס-סטיגל. לכן, הרעיון שהצעות בכר משמען שישראל תכנס לתקופת גלאס-סטיגל, ומאוחר יותר תצא ממנה, הוא פשוט שגוי.

שנית, הפרדת החיתום מהבנקאות תחת גלאס-סטיגל לא הפכה את מערכת הבנקאות בארה"ב ליציבה יותר. ארה"ב הוסיפה לחוות משברי בנקאות וכשלונות של בנקים, כפי שקרה בעבר,[32]כשהמקרים האחרונים היו בשנות ה- 80 המאוחרות וה- 90 המוקדמות, אז גם חלק מהשמות הגדולים ביותר בבנקאות האמריקאית התנדנדו על שפת התהום. למעשה, הגישה כי מתן אפשרות לבנקים להיכנס לתחומי החיתום והביטוח תוכל לייצב את הבנקים על ידי גיוון מקורות ההכנסה שלהם, היתה אחד המניעים המרכזיים לביטול גלאס-סטיגל ב- 1999.

בחזרה לסקירה ההיסטורית הקצרה – הצעות רבות לשינוי או ביטול של חוק גלאס-סטיגל הועלו במהלך העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה, אולם שילוב של היעדר הסכמה על חלופה אחת ופעילות אגרסיבית של שדולות תעשיית ניירות הערך והביטוח (שלא היו מעוניינות בתחרות מצד הבנקים) עיכבו הצעות חקיקה אלו. כרסום רגולטורי הדרגתי מסוים של מגבלות גלאס-סטיגל התרחש בשנות ה- 70 ובעיקר בשנות ה- 80, תוך הרחבת כוחות הבנקים, במידה מסוימת בשל חוסר הפעולה מצד הקונגרס. ייתכן שהצעד המשמעותי ביותר היה תקנה של הפדרל ריזרב משנת ,1987 שאפשרה לג'יי פי מורגן ולאחרים להיכנס לחלק מפעילויות החיתום שנאסרו עד אז, וכי לדעת הרגולטורים היו "נלוות לבנקאות". החלטה זו פתחה את הפתח, ולאחריה הגיעה מעורבות נוספת של הבנקים בפעילויות "אסורות" (תחת גלאס-סטיגל) וכן הקלה רגולטורית נוספת. סדרה נוספת של צעדים משמעותיים שאפשרה לבנקים לאומיים למכור ביטוח, בוצעה בידי יוג'ין לודוויג בהיותו חשב המטבע באמצע שנות ה- 90; מחלקת הבנקאות של מדינת ניו יורק ביצעה צעדים דומים תחת הנהגתה של אליזבת מקול. כך, עד ל- 1996 בערך, גלאס-סטיגל כבר בוטל במידה ניכרת על ידי הרגולטורים הבנקאיים בארה"ב. הקונגרס התמהמה עוד מספר שנים, אך מכת המוות הסופית של גלאס-סטיגל הגיעה עם חוק גראם-ליץ'-בלילי בשנת 1999.

באופן טבעי, נשאלת השאלה: אם גלאס-סטיגל היה טעות כה גדולה, מדוע נדרשו 66 שנה כדי לבטלו? התשובה מורכבת ממספר חלקים. ראשית, רק משנות ה- 80 ואילך התפרסם ונקלט מרבית המחקר שמוטט את ההנחות שמאחורי גלאס-סטיגל. שנית, כפי שצוין, ההתרופפות הרגולטורית השקטה החלה למעשה בשנות ה- 80. שלישית, שדולות של תעשיות ניירות הערך והביטוח דחו את הבלתי נמנע במשך שנים, על מנת שהבנקים לא יוכלו להתחרות בהן.[33] רביעית, התפתחות טכנולוגיית מידע מתקדמת בשנות ה- 80 וה- 90 העלתה את האטרקטיביות של שילוב פונקציות פיננסיות שונות במוסד אחד; כך שהבנקים, ולבסוף גם חברות ניירות ערך, החלו להפעיל לחץ רב יותר לכיוון של שינוי. וחמישית, גלגלי הקונגרס האמריקאי טוחנים לאט.

סיכום

לסיכום, אנו תומכים בכל לב בשתי השאיפות של צוות בכר, להכניס תחרות רבה יותר למערכת הפיננסית הישראלית ולהפחית ניגודי אינטרסים. אלו הן המטרות הנכונות. אולם, אנו מסיקים כי הרפורמות המוצעות על ידי הצוות עלולות להפחית תחרותיות, מבלי לשנות את המצב מבחינת ניגודי עניינים במידה משמעותית, אם בכלל. כמו כן, ההצעות לא תתרומנה לשיפור באף אחת מהבעיות הנתפשות במגזר הפיננסי.[34]

מאידך, אנו חוששים כי ייתכן ולרפורמות תהיינה מספר תופעות לוואי בלתי מכוונות, אך מזיקות – כגון פגיעה בבטחון ובאיתנות הבנקים, בהלוואות לעסקים קטנים, ובתחרות הבינלאומית. בפרט, ההצעה לחייב את הבנקים לגבות עמלות הפצה ישירות מהצרכנים עלולה לגרום בפועל להוצאת הבנקים – ורשתות ההפצה שלהם, שהנן ללא תחליף – משוקי קופות הגמל וקרנות הנאמנות. אם כך יקרה, סביר להניח שמחירי העסקאות יעלו.

ככל המדינות, לישראל היבטים מסוימים הייחודיים לה. אולם אנו מאמינים כי מערכת הבנקאות הישראלית דומה מספיק לאלו של מדינות קטנות אחרות, בכדי שהעדויות ההיסטוריות ונתוניהן ההשוואתיים יהיו רלוונטיים לישראל. שניהם מעידים על הליכה לקראת בנקאות אוניברסלית יותר, ולא להיפך. על כן, להערכתנו, ישראל תבצע הימור של ממש, כנגד הסיכויים, אם תחליט לשחות נגד הזרם, ההיסטורי והבינלאומי.

הערות

[1] Preliminary Evaluation of the Bachar Committee's Recommendations on Provident and Mutual Funds – Submitted by Promontory Financial Group LLC, October 2004.

[2] כל האזכורים של דו"ח ברודט מתייחסים לתרגום לאנגלית:

“Changes in the Structure of Financial Markets and Intermediaries and the Financial Supervision System,” Jerusalem, June 2004.

[3] יחסי ריכוז אינם מהווים בהכרח מדד טוב לתחרותיות. מחקר שנערך לאחרונה במשרד חשבות המטבע בארה"ב הסיק כי ההשפעות השליליות של הריכוזיות מוקטנות על ידי "אכיפת חוזים טובה, דגש על שלטון החוק, רמה נמוכה של שחיתות, וניהול עסקי טוב." ראה:

James Barth, Gerard Caprio, Jr., and Daniel Noelle, “Comparative International Characteristics of Banking,” OCC Working Paper 2004-1, January 2004, p. 11.

הפניות נוספות לעבודה זו יתייחסו ל"Barth et al".

[4]בחודש שעבר, הבנקים קיבלו את הצעת צוות הכלכלה של הכנסת, לפיה הם יספקו חבילה מוזלת של שירותי בנקאות קמעונאים. על פי הג'רוזלם פוסט ("Banks Accept NIS 18 fee basket", 1 בספטמבר, 2004), המפקח על הבנקים, יואב להמן, ציין כי הסכמה זו מהווה צעד ביניים, והצעות נוספות תועלינה בהמשך.

[5] המפקח על הבנקים, יואב להמן, פרסם לאחרונה הוראה בסוגיית משיכות היתר. איננו יודעים אם דו"ח בכר מכיל הצעות כלשהן הנוגעות למשיכות יתר.

[6] נתונים השוואתיים בנוגע לעמלות בקרנות נאמנות במדינות שונות אינם נגישים באופן זמין. מקור טוב המכסה תשע מדינות אירופאיות הינו חברת Fitzrovia International, חברת מחקר עצמאית בתחום הקרנות בבריטניה – ראה Fitzrovia.com.

[7] מכון דחף בהנהלת מינה צמח ערך סקר כזה עבור איגוד הבנקים ביולי 2004; סקרים אחרים שפורסמו הניבו ממצאים דומים.

[8] מידיעות בעיתונות עולה כי תקופת הניתוק תהיה שלוש שנים לקופות גמל וארבע שנים לקרנות נאמנות.

[9] תומכי המלצות בכר מרבים להצביע על קונים זרים פוטנציאליים. יתכן וכך הדבר. אך ניסיון העבר, הן ברפורמה בפנסיות והן בניסיונות למכור מניות בבנקים (למעט בנק הפועלים), אינו מבשר טובות לגבי קונים זרים.

[10] ראה: Eran Pe’er, “Hello. Allow Me to Introduce Your New Pension Consultant,”Globes, September 14, 2004.

[11] מדוע זה? הסברות המובילות הן שהתרבות הבנקאית מייצרת יותר יושר, וכי הבנקים נמצאים תחת פיקוח הדוק יותר מגופים אחרים. עם זאת, הבנקים היו מעורבים בחלק מהשערוריות.

[12] שמענו טענות לפיהן גלאס-סטיגל שמר את הבנקים בארה"ב מחוץ לעסקים אלו במשך 66 שנה. דבר זה פשוט אינו נכון. נשוב לדבר על גלאס-סטיגל בהמשך.

[13] James R. Barth, Gerard Caprio, Jr., and Ross Levine, “Bank Regulation and Supervision: What Works Best?”, National Bureau of Economic Research Working Paper No. w9323, November 2002.

[14] הנתונים הנגישים מציגים הכנסה שלא מריבית, הכוללת יותר מהכנסות מעמלות בלבד.

[15] הבנקים מורשים כעת למכור ביטוח במדינות רבות, כולל ארה"ב. ככלל, הם לא הצליחו בתחום זה, אולי משום שמוצרי ביטוח "נמכרים" על פי רוב על ידי סוכני ביטוח אגרסיביים, יותר מכפי שהם "נקנים" על ידי אנשים הנכנסים לסניפי בנקים.

[16] עדות בפני צוות הבנקאות של הסנאט, 23 בפברואר, 1999, עמ' 1.

[17] כיום הצרכנים משלמים את עלויות ההפצה (ועלויות אחרות) באופן עקיף, באמצעות הפער בין התשואה שהקרן מרוויחה על נכסיה לבין התשואה שהקרן משלמת לבעלי המניות.

[18] ביקורת אפשרית על טענה זו היא שבכך אנו מעדיפים אטימות על שקיפות. אין זה כך. יש להצהיר על העמלות בבירור, תוך גילוי אחיד וקל להבנה. טענתנו היא שקשה לשבור הרגלים שהשתרשו.

[19] אותה טענה הועלתה בדו"ח ברודט (עמ' 27): "יצירת מערכת הפצה חלופית הינה יקרה למשק, ועשויה להוביל לעליה בעמלות ההפצה הנגבות מהלקוח".

[20] הנתונים ב-Barth et al.  כוללים נכסים של בנקים בבעלות זרה.

[21] מצאנו גם מספר מדינות עם ריכוזיות נמוכה, כגון קנטאקי, עם 27%, ומיזורי ומרילנד עם 29%. הנתונים המדינתיים מגיעים ממחקר פנימי של פרומונטורי, תוך שימוש במידע הנגיש לציבור.

[22] International Monetary Fund, “Israel: Financial Stability Assessment,” September 2001, p. 6.

[23] הציונים המרכיבים את הניקוד הכולל הם 4 (הגבלה מירבית) בביטוח ונדל"ן, ו- 2 (מתירני יחסית) בניירות ערך.

[24] מדד זה אינו מושלם, אך איננו מכירים מדד טוב יותר שנגיש על בסיס בר-השוואה עבור מדגם נרחב של מדינות.

[25] סינגפור חסרה מהשוואה זו.

[26] קופות הגמל בישראל ייחודיות במידה מסוימת, אך קרנות הנאמנות דומות בכל העולם.

[27] בקרנות צמודות מדד העמלות בדרך כלל נמוכות בהרבה.

[28] ראה fitzrovia.com, אתר האינטרנט של חברת Fitzrovia International.

[29] עדות בפני צוות הבנקאות של בית הנבחרים, 11 בפברואר, 1999.

[30] ראה: Robert E. Litan, What Should Banks Do? (Brookings: 1987).

[31] Eugene White, “Before the Glass-Steagall Act: An Analysis of the Investment Banking Activities of National Banks,” Explorations in Economic History, January 1986.

מחקרים נוספים רבים הגיעו למסקנות תואמות. ראה, לדוגמא:

Mark J. Flannery, “An Economic Evaluation of Bank Securities Activities before 1933,” in Ingo Walter (ed.), Deregulating Wall Street (Wiley: 1985)

וכן:

George J. Bentson, The Separation of Commercial and Investment Banking: The Glass-Steagall Act Revisited and Reconsidered (Oxford University Press: 1990).

[32] כשלונות בנקים היו, כמובן, פחות נפוצים אחרי 1933, אך כל תלמיד של בנקאות מייחס זאת ל-FDIC ולביטוח פקדונות, ולא לגלאס-סטיגל.

[33] בתי ניהול השקעות מצאו דרכים אפקטיביות להציע שירותים בנקאיים רבים, והעדיפו תחרות חד-סטרית.

[34] כפי שציינו בפתיחה, ייתכן וישנם רעיונות בדו"ח בכר שאיננו מודעים אליהם. אנו מתייחסים כאן להצעות הנוגעות לקופות גמל וקרנות נאמנות.