בשנים האחרונות עושה האוצר מאמצים גדולים לעצב מחדש את השוק הפנסיוני בישראל – ולא במקרה. היום כבר ברור לכולם כי היציאה לגמלאות בעוד שנים לא רבות תהיה כרוכה במכה קשה לרמת החיים. השילוב בין הישגים בתחום שירותי רפואה וטכנולוגיה שמאריכים לנו את החיים, לבין עלותם הגבוהה של השירותים האלה, הופך את שלב החיים האחרון שלנו לאתגר כלכלי עצום. אם תוסיפו לזה את העובדה, שהממשלות בכל העולם יאלצו בעתיד הנראה לעין בעיקר להחזיר חובות שהן לקחו על עצמן במשבר העולמי האחרון ושהריביות בעולם אפסיות, תגיעו למסקנה העגומה שבשלב חיינו האחרון נישאר עם החיסכון הפנסיוני שהפרשנו לאורך חיי העבודה, וזה לא יספיק.
לשם בדיוק מכוון האוצר. הוא עושה את זה תפיסתית באמצעות אימוץ גישה פטרנליסטית שאומרת לנו בעצם: בכל מה שקשור לחסכונות הפנסיוניים שלכם, אני לוקח לעצמי את הזכות להחליט על הכסף שלכם. והוא עושה את זה אופרטיבית בסדרת צעדים. החל מהחובה החוקית להפריש לפנסיה, עבור לפיקוח על מחירי מוצרי הפנסיה, דרך שדרוג תשתיות השוק, ועד לפישוט שיטות הדיווח.
דווקא בגלל סדרת המהלכים הראויה הזו, עצוב להיווכח איך בדרך שכחו את אוכלוסיית השכירים, או כפי שקוראים לה היום: ריקי כהן.
בעצם לא בדיוק שכחו אותה – אמרו לה שהיא חייבת להפריש לפנסיה לפי החוק, דאגו להוזיל את דמי הניהול שהיא משלמת לקופות ולקרנות, פישטו את הניירת שהיא מקבלת בדואר, ואפילו השיקו מסלקה פנסיונית. אבל דבר אחד לא סידרו לה – את היכולת להחליט בעצמה, ולא סתם בעצמה אלא באופן מושכל, מי, לעזאזל, ינהל לה את הכסף. מי יהיה אחראי לסכום שאותו תפגוש לעת פרישה ואתו תצטרך להסתדר במציאות הפנסיונית הקודרת של השנים הקרובות.
בישראל פועלת היום למעשה רק מערכת הפצה אחת של מוצרי חיסכון פנסיוני – סוכני מכירות שמהם אנחנו רוכשים את מוצרי הפנסיה. הם אלה שמחליטים מי ינהל וישקיע עבורנו את חסכונות הפנסיה שלנו. לא כל כך משנה אם זו קרן פנסיה, קופת גמל או פוליסת ביטוח מנהלים – אם אתם שכירים אז רוב מוחלט שלכם מחליט לאן הוא מפריש את הפנסיה שלו במקום העבודה, ובדרך כלל ייתן לו את השירות סוכן הביטוח שעובד עם המעסיק שלו.
סוכן הביטוח הזה (חלקם מכונה מנהלי הסדרים) עושה עבודה מקצועית, תקינה וחוקית, אבל שני דברים הוא לא: הוא איננו יועץ והוא איננו אובייקטיבי. ברוב המקרים הוא עובד אצל חברת ביטוח (בעלת סוכנות הביטוח שלו) ויש לו אינטרס מובנה למכור את מוצריה. במיעוט המקרים הוא עצמאי, אבל גם אז אין שום ציפייה ממנו – לא חוקית ולא אתית – להיות אובייקטיבי. הוא פשוט סוכן מכירות, והוא מחליט אילו מוצרים למכור ועם אלו ספקים פנסיוניים להתקשר, בכפוף לדילים שהוא משיג איתם.
העניין הוא שלצד מערכת ההפצה הזו של סוכני הביטוח, החליט המחוקק שצריך להקים מערכת הפצה נוספת שתהיה מחויבת, על פי חוק, לאינטרס של הלקוח. מערכת זו תפיץ את מוצרי החיסכון הפנסיוני בהליך מפוקח ומוסדר של ייעוץ אובייקטיבי. זה אמור להיות הפתרון שיאפשר ללקוח להחליט לאן ילך הכסף שלו על בסיס התקשרות עם יועץ שמקבל מהספקים שלו בדיוק את אותה עמלה על כל המוצרים שהוא מוכר, והמדינה העבירה אותו הכשרה של יועץ. אין לו שום אינטרס עסקי זר ולכן הוא מחויב לאינטרס של הלקוח. החזון הזה נולד עוד ברפורמת בכר – לכל אזרח תינתן זכות בחירה האם לרכוש את החיסכון הפנסיוני שלו מסוכן מכירות סובייקטיבי (סוכן ביטוח), או מיועץ אובייקטיבי.
מערך הייעוץ האובייקטיבי הוטל על הבנקים והוקם לפני כחמש שנים, אבל הוא לא מצליח להתרומם מסיבה פשוטה – בעוד שסוכן הביטוח רשאי להגיע למקום העבודה, לפגוש שם את העובדים ולמכור להם את מוצרי הפנסיה כי שם, ורק שם, נופלת ההחלטה, היועץ האובייקטיבי איננו רשאי לעשות זאת.
מצב אבסורדי זה הרג למעשה את חופש הבחירה של החוסך. הוא יוצר, למעשה, הדרה של ציבור השכירים משירותי הייעוץ הפנסיוני האובייקטיבי ומשאיר אותם לכודים בתוך הדיל שבין המעסיק וסוכן הביטוח שלו. למרבה האירוניה, דווקא הישגי האוצר בשנים האחרונות והאופן שבו קידם את השוק הפנסיוני, מבליטים את גודל ההחמצה שלו בכל האמור לריקי כהן.
הכותב הוא מנכ"ל איגוד הבנקים